דילוג לתוכן העיקרי

חודש של טירוף

על אף שמדובר במלחמה מוגבלת, לא זכורה מציאות מתעתעת שכזאת בישראל. רגע אחד מטחי רקטות הכולאים את הישראלים בבתיהם, מרותקים למסכי הטלוויזיה; ורגע שני הפסקת אש זמנית שמעניקה מעט שפיות לשגרת החיים הלא יציבה.
Diners go for shelter inside a restaurant as an air raid siren, warning of incoming rockets, sounds in a main street in Tel Aviv July 11, 2014. Prime Minister Benjamin Netanyahu said on Friday Israel has attacked more than 1,000 targets during a four-day-old offensive against Gaza militants and that "there are still more to go". REUTERS/Nir Elias (ISRAEL - Tags: POLITICS CIVIL UNREST CONFLICT) - RTR3Y7ZJ

לא זכורה מציאות מתעתעת שכזאת בישראל. לכאורה החיים נראים כתמול שלשום, אבל הם מתנהלים בצילה של מלחמה שמכתיבה לישראלים אורח חיים שונה, מתוח ורווי סכנות. המלחמה בעזה נכנסת לשבוע הרביעי שלה והיא מתארכת מעבר לזמן המוגבל שהישראלים קצבו למלחמות. הם התרגלו למלחמות קצרות. שתי המלחמות הגדולות ביותר - מלחמת ששת הימים ב-1967 ומלחמת יום הכיפורים ב-1973 - שהציבו את ישראל מול העולם הערבי, נמשכו פחות זמן.

על אף שמדובר במלחמה מוגבלת בין ישראל לחמאס בעזה, היא קלעה את ישראל למתח שמתעתע בישראלים רבים. בין נורמליות וא-נורמליות. קחו למשל את סוף השבוע האחרון. יום שישי [25 ביולי] החל באזעקות ששיתקו את רוב ערי ישראל. הרחובות התרוקנו ועסקים רבים סגרו את שעריהם בטרם נכנסה השבת. בשעת ערב התנהל משא ומתן על הפסקת אש בין שני הצדדים, שהסתכם בהפוגה הומניטארית של יממה. למחרת בשבת בבוקר, יצאו ישראלים רבים מבתיהם כדי לנצל את ההפוגה המיוחלת.

מסעדות נפתחו ואלפי סועדים השתרכו בתור כדי ליהנות מיום של שקט. הכבישים הבין עירוניים שננטשו מחשש לנפילת רקטות שבו והתמלאו במכוניות. רבים נסעו לטייל בצפון המדינה, ולראשונה מאז תחילת הלחימה הכביש שמוביל ממרכז הארץ לצפון התפוקק מרוב צפיפות. נמל תל אביב, שננטש בעקבות הלחימה, התמלא עד אפס מקום. גם המסעדות לאורך ימה של תל אביב שבו ונפתחו כדי לארח את האלפים. המתרחצים שבו לחופי הים ובנמל יפו, שרבות מחנויותיו נסגרו - אלה שבו ופתחו את שעריהן.

זו הייתה הפוגה שהעניקה תחושה של נורמליות בימים של טירוף מערכות. בריכות השחייה הציבוריות שהתרוקנו, נמלאו במאות ילדים שנמנעה מהם חוויית השחייה מאז תחילת הלחימה. "זה תענוג", סיפר לי השומר בכניסה לבריכה הציבורית "גולדשטיין-גורן" בשכונת שפירא בתל-אביב, "אני כמעט בוכה מהתרגשות כשאני רואה עד כמה הילדים שמחים לחזור לבריכה. כל החודש האחרון היה ריק כאן. רק מים בבריכה, בלי ילדים. כואב לי הלב שהם סגורים בבית והבריכה ריקה".

ואז בשבת לפנות ערב, התחדשה הלחימה בעזה והאזעקות שבו ושיתקו את תל אביב וערי השפלה והדרום. כל מה שנפתח, נסגר. המוני המטיילים שנתקעו בפקקים בדרכם הביתה, מיהרו לתפוס מחסה בטרם תתרחש פורענות. במוצאי שבת, השתררה דממה בעיר המטרופולין הגדולה ששמה יצא ברחבי עולם כמי שמציעה בליינות ללא הפסקה. כמעט שלא נראו אנשים ברחוב, ורק האזעקות שבו והחרידו את הדממה המעיקה. יממה אחת שחושפת את הדואליות המוזרה שבה מתנהלים החיים כאן בחודש האחרון.

המלחמה הזאת יצרה דפוס התנהגות חדש בקרב הישראלים שלא הכרנו אותו בעבר. בשום התלקחות צבאית קודמת לא ליוו ערוצי הטלוויזיה את הלחימה כמו היו חלק בלתי נפרד ממנה. כעת שלושה ערוצים מרכזיים משדרים יומם ולילה את המתרחש בעזה וסביבותיה ובערי הדרום. לוח השידורים הרגיל נגנז; תוכניות הבידור פינו את מקומן לאולפן שידורים פתוח, שבו באים ויוצאים מומחים צבאיים ופרשנים צבאיים שמלווים כמעט כל תנועה בשטח הלחימה. כל פגז שיוצא מצולם וכמעט כל רקטה שנורית מעזה נראית על גבי המסך. היירוטים של כיפת ברזל נהפכו לתופעת "קאלט". כל מי שיכול, מביט ביירוט בעיניים כלות, ויש שמצלמים את המפגש המרהיב בין הרקטות החמאסיות לטילי היירוט שמזכיר את מלחמת הכוכבים.

"צריך להבין", מסביר פרופ' קרלו שטרנגר, פסיכואנליטיקאי, ל"אל-מוניטור", "שגודלה של ישראל הוא כשל ניו ג'רזי, ואנשים מסתגרים בבית ואינם מסוגלים להתנתק ממה שקורה סביבם. הם מתיישבים מול הטלוויזיה כל היום כדי לעקוב אחר המלחמה. אם אין לך בן או חבר או קרוב משפחה במלחמה אז יש לך חברים שיש להם, וכולם חיים בתחושה שהם חייבים לדעת מה קורה. מי נהרג, מי נפצע. אולי אני מכיר אותם".

שטרנגר מוסיף, שעל אף עוצמתה של המדינה, הישראלים עדיין מרגישים שקיומם מוטל בספק. "כל פעם קורה משהו שמעמיד את קיומם בסימן שאלה, ולכן הם אינם יכולים להרשות לעצמם לחיות בצורה נורמלית", הוא אומר. לדבריו, המצב של הישראלים מזכיר לו סרט אופייני של אלפרד היצ'קוק שבו באמצע סצנה שקטה הצופה חש לפתע צמרמורת. "בגלל מוסיקת הרקע האימתנית אתה יודע שהולך להתרחש אסון", הוא מסביר, "אז אני אומר לך, שאין ישראלי שלא חי עם מוסיקת הרקע הזאת. לכן הישראלים לא ישנים טוב. גם בזמנים של רגיעה ובייחוד בזמנים של מלחמה".

לכך צריך להוסיף את הזיכרון היהודי הארוך שממאן למחוק פרקים אפלים בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. אלה רק מעצימים את רעשי הרקע של הקיום תחת סכנה. פרופסור יהודה באואר, מהבולטים בקרב חוקרי השואה בישראל, תיאר את הישראלים החדשים כמי שחיים במצב של פוסט טראומה, בגלל המלחמות עם הערבים ובייחוד בגלל השואה. לדבריו, יידרשו שנים רבות של שקט ושלום כדי שיהיה אפשר לקבוע שהישראלים נרפאו מהעבר הטראומטי שלהם, כפי שאמר במפגש של מחנה השלום בישראל (בחסות ארגון One Voice) שהתקיים בכיכר רבין בתל אביב ב-2012. 

More from Daniel Ben Simon

Recommended Articles