נגד הזרם: תושבי הדרום שקוראים לדיאלוג עם עזה

ג'וליה צ'ייטין נאמה מול קהל של אלפי מפגינים [26 ביולי]. "קשה לי להחליט במה לטפל קודם", היא אמרה. "כאב הראש, הבחילה, כאב הבטן או הדמעות. אני מודעת לזה, שכולם סימפטומים של המלחמה הזאת...אנחנו – הישראלים והפלסטינים – נופלים לתוך תהום של מלחמה ונקמה...גופנו ונפשנו הרוסים..."

ובעוד הקהל, שהגיע להפגנה שאורגנה על ידי קואליציה אד הוק של ארגוני שלום נגד מבצע צוק איתן, האזין בעצב, צ'ייטין המשיכה: "אנחנו – תושבי האזור בישראל ובעזה – יודעים שחיינו וביטחוננו תלויים זה בזה. הדרך היחידה והאמיתית היא לחדול מאש ומחימוש, ולחפש פתרון מדיני שיטיב עם שני העמים".

צ'ייטין היא מרצה בכירה במכללת ספיר שבשדרות ומתגוררת בקיבוץ אורים –  שני מקומות מני רבים בדרום הארץ שמטווחים בהפגזות הבלתי פוסקות מעזה. היא גם חברה מובילה בארגון "קול אחר", שהוקם ב-2008 כדי "ליצור מודעות בקרב מקבלי החלטות ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים לגבי המחיר הפיזי והנפשי הכבד שהאלימות גובה מאזרחים בישראל ובעזה, ולקדם פתרונות מוסכמים ובלתי אלימים".

חלק מהפעילות של "קול אחר" כוללת קשרים תכופים וקבועים עם תושבים בעזה באמצעות טלפונים, מסרונים, מיילים, פייסבוק וסקייפ. במקרים הנדירים שחבר מעזה מגיע לישראל – למשל, אם הוא זקוק לטיפול רפואי – הם נפגשים פנים אל פנים.

בנוף הישראלי, כשרוב מוחץ בציבור הישראלי תומך במלחמה, כשחיילי צה"ל נלחמים כדי לחסל את המנהרות ומשגרי הרקטות שמאיימים על בתיה של צ'ייטין וחבריה, וכשמורגשת קיצוניות ימנית ברחובות הערים - קולם הוא באמת אחר.

מאתיים חברי "קול אחר", מתגוררים ביישובים מותקפי-קסאמים. רובם מתגוררים בשדרות, עיירת פיתוח שאוכלוסייתה מונה כ-24,000 איש ושנמצאת במרחק של פחות מארבעה קילומטרים מעזה. זוהי העיר שקיבלה את הכינוי המפוקפק "בירת הקסאמים" מאז 2001, כשהארגונים הפלסטינים בעזה החלו לשגר רקטות וקסאמים על האזור. תושבי שדרות ועוטף עזה למודי מבצעים ופעילות של צה"ל באזור – כולל מבצע עופרת יצוקה ב- 2008 ומבצע עמוד ענן ב-2012.

"אני פוחדת כל הזמן", צ'ייטין מודה בשיחת טלפון למחרת ההפגנה. "המנהרות מפחידות אותי, הקסאמים מפחידים אותי, הבומים הבלתי פוסקים באוויר יום ולילה ורעש הנפילות על הקרקע – כל זה מפחיד אותי נורא. אבל יותר מפחיד אותי לחשוב שכך נחיה כל חיינו אם המנהיגים שלנו לא יבינו שחייבים פתרון מדיני".

בכניסות לשדרות, מברכים שלטים אמנותיים את הבאים, אך לאחרונה נתלו גם שלטים אחרים. שלט אחד מעודד "מוות לערבים וליהודים בוגדים". שלט אחר, גדול במיוחד, קורא "תנו לצה"ל לנצח ואת החמאס לכסח". ראש העיר, אלון דוידי, קורא לצה"ל לפעול בעוצמה רבה נגד ירי הרקטות. ראש העיר הקודם, אלי מויאל, מכריז בדף הפייסבוק שלו: "צה"ל צריך לחזור עם הקרקפת...לא שלחנו את צה"ל להביא הסכם הפסקת אש, את הטרור יש לרסק".

נעמיקה ציון, אישה כריזמטית בשנות החמישים לחייה, יושבת בסלון ביתה. "אני לא יכולה לסבול את השלטים האלה", היא אומרת. ציון, ראש המרכז לצדק חברתי על שם יעקב חזן במכון ון ליר בירושלים, ונכדתו של יעקב חזן, המנהיג המיתולוגי של הקיבוץ הארצי ומפ"מ, היא אחת החברות בקול אחר. היא הגיעה לשדרות ב-1987 עם גרעין של קיבוץ עירוני (חברה קיבוצית מבחינת השיתוף הכלכלי, שמתפרנסת מהמקצועות החופשיים של חבריה) וחיה שם מאז.

למרות רעש המטוסים, התותחים, ונחיתת הפצצות בעזה, היא אומרת שהיום נחשב ליום רגוע, אך היא בכל זאת מוודאת שאני יודעת איפה הממ"ד. ברגעי השקט המעטים, אפשר לשמוע את פעמוני הרוח שבגינה שלה.

"בעיניי, השלטים אלה מוכיחים שהפכנו לחברה שאין בה חמלה, שאין בה אמפתיה. יש פה הצטברות של עוד ועוד ושוב ושוב. עוד קסאמים. עוד הפגזות על עזה. שוב מבצע שוב מלחמה. שוב הרוגים בשני הצדדים. ובכל פעם זה יותר הרסני מבחינה נפשית ופוליטית. האופק שלנו הצטמצם למלחמה הבאה", היא אומרת.

היא שומרת על קשר באמצעות טלפונים ומסרונים עם המכרים והחברים בעזה. "הם לא מדברים על אם הם ימותו – רק מתי הם ימותו", היא נאנחת. "אולי היה לי יותר קל לבחור להיות עיוורת לסבל של האחר, לעבור את הימים הנוראיים האלה בתחושה שהצדק המוחלט הוא שלך. להיות חלק מהקונצנזוס החמים. אבל אני בחרתי להכיר אנשים בעזה, ואני יודעת שהם לא כולם חמאס. ואני בחרתי שדווקא בימים כל כך קשים, אני אעשה מאמץ להכיל את הכאב של האחר. והכל כואב.

"חמאס הוא ארגון מתועב, איום ונורא – לא רק כלפינו, כלפי העם שלו. וצריך להפסיק את הקסאמים ולחסל את המנהרות – מי כמונו כאן יודעים את זה. אבל לא נצליח לעשות את זה בכוח, וכל האלימות הזאת היא חסרת תוחלת. מה ייצא לנו ולהם מזה? בלי הסכם מדיני – שחייב להיות מבוסס על היציאה שלנו מהשטחים הכבושים – הכול יהיה אותו דבר".

שכנהּ של ציון, ירמי פטישי, גם הוא חבר ב"קול אחר" ובקיבוץ העירוני. פטישי הוא גבר גבוה וצנום, מחנך ומטפל באמצעות בעלי חיים. "אפשר היה למנוע את המלחמה הזאת. וחייבים להפסיק אותה", הוא אומר. "אנחנו יכולים לדבר עד אין סוף, מי התחיל, מי אשם. ומה הלאה...קשה לנו עכשיו, מפחיד. גם אנחנו חיים בסכנה. וגם לנו יש חברים ובנים שמשרתים בעזה, שחייהם בסכנה. וחמאס הוא ארגון נוראי. אבל חייבים לדבר".

מיכאל (מיכה) בן-הילל הוא תושב קיבוץ ניר-עם, פחות מקילומטר מעזה. גם הוא חבר ב''קול אחר''. לא רחוק מביתו, בימים הראשונים של המבצע [21 ביולי], הגיחו שתי חוליות של עשרה מחבלים משתי מנהרות שנחפרו אל תוך שטח ישראל. המחבלים הצליחו לפגוע בכוח צה"ל שהיה במקום ובאירוע נהרגו קצין וארבעה לוחמים. המחבלים חוסלו לפני שהספיקו לבצע פיגוע המוני בקיבוץ, אך האירוע המחיש לציבור הישראלי את הסכנה שאורבת מתחת לפני האדמה. "לא צריכים לשכנע אותי כמה מנהרות הן איום ממשי", אומר בן-הילל. "גם בימים האלה אני בקשר טלפוני עם חברים בעזה. וברור לי מעל לכל ספק: שום פתרון כוחני לא יביא שקט לאורך זמן".

בבית קפה קטן ודחוס בשדרות, פחות מקילומטר מהבתים של הקיבוץ העירוני, קבוצת גברים שותים קפה. הם מסרבים להזדהות בשמם, אך מספרים שהם מובטלים. "צריך לכסח את החמאס. ", אומר אחד מהם. השאר מהנהנים בראשם.

אחר מספר שהוא מרבה לעלות לגבעה סמוכה ולצפות בתקיפות צה"ל על עזה – גבעה שהתקשורת כבר הספיקה להדביק לה את כינוי הגנאי, "סינמה שדרות": "בכל פעם שאני רואה פצצה נופלת על הראש של המחבלים האלה, אני שמח".

ומה הם חושבים על "קול אחר"? "אני לא מבין אותם", עונה אחד מהם. "הם תורמים לשדרות, עושים פרויקטים בחינוך ועוד דברים טובים. והם לא ברחו מכאן. אבל מה הם, מטומטמים? רעים?"

"בוגדים!" אומר מישהו אחר.

פטישי חושש מהקיצוניות הגואה. "קשה לי היום להזדהות עם האנשים שאני חי איתם, כאן בשדרות. לא כולם, כמובן. אבל חלק באמת רואים בנו בוגדים. אף פעם אין זמן מתאים להתנגד למלחמה. כשהחיילים נלחמים, אז מאשימים אותנו שאנחנו מורידים להם את המורל. ואחרי שהמלחמה מסתיימת, מאשימים אותנו שאנחנו מזלזלים במתים".

חברי "קול אחר" מדברים על הפחד והכאב. על האהובים הלוחמים והחברים שסובלים, בעזה. על הקושי שלא להיסחף אל תוך ההתלהמות וההקצנה. ונעמיקה ציון מסכמת, "אין לי אחריות על חמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגינו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? האם עשיתם כל מה שאפשר כדי שכולנו, בשני הצדדים, נחיה בשלום ובביטחון? המלחמה הזו לא מגנה עליי. הפעם היחידה בחיים שלי שהרגשתי שהמדינה באמת מגנה עליי הייתה כאשר הושג הסכם הפסקת אש."