באוגוסט 2013, לאחר התלבטות קצרה, הודיעה חברת הכנסת חנין זועבי על החלטתה לרוץ לראשות עיריית נצרת, העיר שבה נולדה וגדלה. זועבי העריכה כי הפרסום הרב שזכתה לו בארץ ובעולם בעקבות סערת השתתפותה במשט המרמרה לרצועת עזה, יקנה לה יתרון לעומת שני המתמודדים האחרים. יריביה, ראמז ג'ראיסי איש חד"ש ועלי סאלם, הם אמנם דמויות מוכרות בנצרת, אך נעדרים את תשומת הלב התקשורתית שלה זכתה זועבי.

חודשיים לאחר מכן [22 באוקטובר] התרסקה זועבי בבחירות המוניציפליות, כשסיימה את המרוץ עם פחות מעשרה אחוזים מהקולות. תושבי עירה, באופן גורף למדי, לא קנו את הבטחותיה לעתיד טוב יותר. התוצאה הזאת הייתה השפלה עצומה עבור זועבי, מסביר גורם פוליטי בעיריית נצרת. "היא הייתה בטוחה שכל הרעש התקשורתי שלה, וזה שהיא הפכה למעין 'סלב' ברחוב הערבי, יביא לה את ראשות העיר", אומר הגורם, "זו הייתה הנחה שגויה, מנותקת ומעט ילדותית. תושבי נצרת פשוט לא חשבו שהיא האדם המתאים לנהל את העיר, ורובם ראו בה סוג של קוריוז".

זועבי, שמתהדרת בתואר שני בתקשורת ובעיתונות מאוניברסיטת ירושלים, הוכיחה בהתמודדות הזאת הבנה תקשורתית ופוליטית מוגבלת ביותר. חברת הכנסת מבל"ד נפלה קורבן לאשליית הפרופיל התgקשורתי הגבוה שלה: תדירות הופעותיה בתקשורת גבוהה יחסית, אולם מרביתן הסתכמו בשרשרת פרובוקציות הקשורות למאבק הפלסטיני. גם בציבור שאותו היא מייצגת בכנסת, ערביי ישראל, היא אינה מזוהה עם עשייה או חקיקה חברתית וציבורית.

הבכיר בעיריית נצרת ממשיך ומסביר מדוע לזועבי לא היה כלל סיכוי להיבחר: "עם כל הכבוד למרמרה, את תושבי נצרת זה לא מעניין. מעניין אותם החינוך, הביוב והארנונה. הם רצו ראש עיר ביצועיסט שיתעסק בעניינים העירוניים ולא ידלג בהפגנות עם דגל פלסטין ויעורר מהומות בגדר ההפרדה. זה בלי קשר לכך שהיא אישה, והחברה הערבית היא שמרנית. אפילו הנשים כאן לא הצביעו לה. אבל גם אם היא הייתה גבר עם אותו רקורד של עשייה, לא היה לה סיכוי".