נתניהו ואבו מאזן: קרועים מבפנים

נשיא המדינה שמעון פרס, שיסיים בחודש הבא [יולי 2014] שבע שנות כהונה כשהוא הפוליטיקאי הפופולארי ביותר בישראל, אמר השבוע [25 ביוני] לנשיא ארה"ב ברק אובמה שאבו מאזן הוא הפרטנר הפלסטיני הטוב ביותר שהיה לישראל אי פעם. למחרת, התנפל שר הכלכלה הישראלי נפתלי בנט על הנשיא שלו, כינה את דבריו "הזויים" ואמר שאבו מאזן הוא "מגה טרוריסט".

בכל הזמן הזה, ממשיכה שרת המשפטים והממונה על התהליך המדיני ז"ל, ציפי לבני, לשבח את אבו מאזן בכל הזדמנות אפשרית והיא אף הצהירה שתמשיך להיפגש עימו, למרות האיסור שחל על כך מאז הפסקת המשא ומתן בין הצדדים.

שר החוץ אביגדור ליברמן, באמירות פומביות טריות מהשבוע האחרון, ממשיך לציין שאבו מאזן אינו פרטנר מהסיבה שאי אפשר לעשות כעת שלום עם הפלסטינים, והדרך היחידה לפרוץ את המבוי הסתום היא לייצר תהליך שלום אזורי בין ישראל למדינות האסלאם הסוני המתון.

לכל זה ניתן להוסיף התבטאות נדירה ומפתיעה של ראובן ריבלין, הנשיא הנבחר של ישראל, שייכנס לתפקידו בחודש הבא. ריבלין, שידוע כאידיאולוג ימני ששולל את פיתרון שתי המדינות, הצהיר [25 ביוני] שלא יהסס להיפגש עם אבו מאזן ואמר שצריך למצוא דרכים לפרוץ את המבוי הסתום בכל הקשור ליחסים בין שני העמים.

בין כל אלה, תקוע ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהצהיר על מחויבותו לפיתרון שתי המדינות בנאום בר-אילן לפני יותר מחמש שנים, חידש את המשא ומתן המדיני לפני שנה, והפסיק אותו לפני חודש. נתניהו נקרע בין הצהרותיו הלוחמניות נגד אבו מאזן לבין הצורך לשבח את אבו מאזן על כך שהוא מגנה את הטרור ופועל נגדו.

נתניהו נקרע בין ידיעתו שאין לישראל פרטנר טוב יותר מאבו מאזן, וגם לא יהיה, לבין הברית שכרת אבו מאזן עם החמאס, ארגון שהאידיאולוגיה הדתית שלו קוראת, בבירור, להשמדת ישראל מוקדם ככל האפשר.

לקראת סוף השבוע התייצב נתניהו על שביל זהב מתון יחסית: כן, הוא אמר, דבריו של אבו מאזן נגד הטרור שנאמרו בסעודיה הם דברים בכיוון הנכון, אבל ישראל מצפה ממנו שלאור העובדה שחמאס חטף את שלושת הנערים הישראלים, יופסק מיד תהליך הפיוס ותפוזר ממשלת האחדות, כי עם ארגון טרור אי אפשר לעשות עסקים. אבו מאזן, אמר נתניהו, צריך לבחור בין חמאס לבין תהליך מדיני וישראל.

אמירתו העתיקה של הנרי קיסינג'ר, לפיה אין בישראל מדיניות חוץ, אלא רק מדיניות פנים, מקבלת אישושים חדשים בכל דור ודור. הפוליטיקאים הישראלים מביטים אחורה בחשש, אל קהל היעד הפוטנציאלי שלהם, לפני שהם מחווים דעה על אבו מאזן. הם גם מציצים בעיניים טרוטות לסקרים, המתפרסמים כמעט בכל שבוע בישראל.

הם יודעים, בתוכם, שגם אבו מאזן קרוע מבפנים. גם הוא יודע שחמאס מהווה איום לא רק על ישראל אלא גם עליו, עצמו ובשרו, אורח חייו, והציבור הפלסטיני החילוני שעומד מאחוריו. אבל מצד שני הוא יודע שהעם הפלסטיני מתעב את ישראל, מאס בכיבוש, צוהל כשישראלי נרצח, נחטף או נדקר, גם אם מדובר בנער, או ילד, או קשיש. ולכן, אבו מאזן ממשיך לדבוק בעקרון היסוד העיקרי שלו: התנגדות לטרור כדרך מאבק לגיטימית.

מצד שני, הוא ממשיך להעביר את תשלומי הקצבאות הנדיבות שהרשות הפלסטינית משלמת לאסירים הביטחוניים. בעיניים מערביות, זה יכול להיראות הגיוני, מזווית מסוימת. הבעיה היא, שבעיניים ישראליות, או מוסריות, או אנושיות, או חוקתיות, זה קצת פחות הגיוני. בין מקבלי הקצבאות הללו נמצאים לא מעט אסירים שרצחו ושחטו נשים וילדים בבתי קפה, במועדונים, בקניונים, ועשו את זה בדם קר. לא, לא בגלל הכיבוש. בגלל שהם יהודים.

מה תעשה בלגיה אם יתברר שאבו מאזן משלם משכורת למחבל שביצע את הפיגוע במוזיאון היהודי בבריסל? מה תעשה צרפת אם היה מתברר דבר דומה בעניינו של המחבל שביצע את הפיגוע המזוויע בטולוז (בהנחה שלא היה נהרג בידי כוחות הביטחון אלא נדון לעונש מאסר עולם)? מה הייתה אומרת ארה"ב, אם היה מתברר שאבו מאזן משלם קצבה לטרוריסטים שעומדים מאחורי ה-11 בספטמבר?

זאת, ועוד: הרי פת"ח, "הארגון לשחרור פלסטין", הוקם שנה לפני שהיה כיבוש ישראלי, ב-1966, עוד לפני שדיברו על השטחים ועוד לפני שישראל כבשה את הגדה המערבית. כך שבסופו של יום ובשורה התחתונה, יש כאן כל מיני אמיתות, יש כאן לא מעט זוויות ראיה, יש כאן שני נרטיבים מנוגדים הלפותים זה בזה, ומה שנותר לצדדים המתקוטטים זה להביט אחורה אל הציבור שלהם, להציץ בסקרים, ולשקר לעצמם.

סיירתי השבוע בחברון. צה"ל הטיל למערכה נגד החמאס ולמבצע "שובו אחים", המיועד לאתר את שלושת הנערים החטופים, חיים או מתים, אלפי חיילים; שלוש חטיבות סדירות, בנוסף על הכוחות המקומיים, שירות הביטחון הכללי, אגף המודיעין, בלוני תצפית, מטוסים ללא טייס; ישראל מפעילה את כל יכולותיה המודיעיניות, הצבאיות, המבצעיות, על תא שטח קטן יחסית, ועדיין שבועיים אחרי שנעלמו, שלושת הנערים אינם.

אין דבר שמכניס את ישראל ללחץ מטורף וקמאי יותר מחטיפת חייל. הפוביה הבאה בתור בחומרתה היא חטיפת נערים קטינים. זה מה שקרה הפעם. אפילו הגרעין האיראני, הדמון הגדול המרחף מעל נשמתם של היהודים בישראל, לא מעורר יצרים כאלה. בפעם הקודמת, כשהחייל גלעד שליט נשבה על ידי חמאס ונעלם, מדינה שלמה צעדה בסך, הפגינה, עוררה מהומות וניהלה קמפיין נגד ראשיה, עד שבנימין נתניהו נשבר ושחרר את המחבלים שחמאס תבע ממנו.

לפני מספר שבועות נמתחה על הנשיא אובמה ביקורת קטלנית, לאחר שארה"ב שחררה חמישה טרוריסטים כדי להחזיר הביתה חייל שבוי, שהתנהגותו ונסיבות נפילתו בשבי שנויים במחלוקת קשה. עכשיו תארו לעצמכם שישראל שחררה 1,027 מחבלים, מאות מהם רוצחים, כדי להחזיר הביתה את גלעד שליט. תוסיפו לזה את העובדה שארה"ב אינה בסכנת קיום, הטרור לא מאיים על שלומם הסדיר של 300 מיליון אמריקאים, ואילו ישראל מוקפת, עדיין, כוחות גדולים, עוינים ופראיים ששואפים להשליך את אזרחיה לים. מי שלא מאמין להם, יכול להביט עכשיו במתרחש בסוריה ובעיראק כדי להשתכנע.

החטיפה הנוכחית מורכבת ומרתקת מהקודמת. גלעד שליט בא ממשפחה השייכת למיינסטרים הישראלי. המרכז הפוליטי, הליברלי יחסית, זה שמחזיק בערכים הומאניים, שלא מקדש מקומות קדושים יותר מדי, שמעוניין בשלום, שתומך במשא ומתן, שמסתייג מתוצאות הכיבוש והשליטה בעם אחר. הפעם, שלושת הנערים שנחטפו הם תלמידי ישיבה, עצם מעצמותיה של "הציונות הדתית" שהפכה, בשני העשורים האחרונים, לחוד החנית של הימין הלאומני והקיצוני בישראל.

אפשר להגדיר את זה אחרת: גלעד שליט שייך לציבור שיהיה מוכן לעשות הכל כדי להחזיר את בניו הביתה. הכל, כולל הכל. גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, החטופים הנוכחיים, שייכים לציבור שיהיה מוכן לעשות הכל, כולל הכל, למען אדמת ארץ ישראל. השאלה היא, מה יקרה עכשיו, כשמול צרכיה של אמא-אדמה עומדים שלושה נערים. מה יעשו האמהות, אם וכאשר יפרסם חמאס דרישת כופר וידרוש שחרור רוצחים תמורת בניהן.

עוד לא ברור אם זה יקרה. בצה"ל טוענים שהנחת העבודה היא ששלושת הנערים בחיים, אבל כל מי שקרוב לחקירה יודע שככל שחולפים הימים, הסיכוי למציאתם בחיים הולך ואוזל.

נכון לעכשיו, שלוש המשפחות, שלוש האמהות, מפגינות חזית אידיאולוגית מרשימה ואחידה. באים בטענות לממשלה רק כשהיא מגלה חולשה. אחת האמהות אף תקפה את הממשלה במילים בוטות בגלל ההסכם אליו הגיעה עם אסירים ביטחוניים השובתים רעב בבתי הכלא. על פי האידיאולוגיה של משפחות החטופים, אסור למצמץ, אסור לנהל משא ומתן עם חמאס, אסור לתגמל את חמאס על פשעיו.

האם העמדה הזו תחזיק מעמד גם במקרה של שלושה בנים, חיים, בשבי חמאס? תרשו לי להמר שכן. הקהל הזה, של הציונות הדתית, הוא קהל אמוני אמיתי, שמוכן להקריב חיים, גם של יקיריו, תמורת ארץ ישראל. יש רבים שרואים בזה יתרון, יש רבים שרואים בזה חיסרון. מה שבטוח, שכרגע אין פיתרון.