נתניהו אוחז בחבל הלאומי בשני קצותיו

בסיפא של מאמרי לרגל יום העצמאות ה-66 של ישראל [5 במאי], ציטטתי את תגובתם של דוד בן גוריון ומנחם בגין להחלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947.

דבריו הנלהבים של בן גוריון בזכות ההחלטה ייצגו את הגישה הפרגמאטית המכונה "מפא"יניקית": "עוד דונם, עוד עז". בנאומו ביום העצמאות השביעי, באפריל 1955, אמר ראש הממשלה הראשון כי "ההיסטוריה אינה נעשית על ידי דיבורים אלא על ידי מעשים". בגין לעומתו ייצג את הגישה הרוויזיוניסטית החולמנית, המאופיינת במילותיו של "שמאל הירדן", מהנודעים בשירי בית"ר – "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן".

ראש הממשלה בנימין נתניהו הצליח להפוך את היוצרות. תחת שרביט מנהיגותו, השמאל נתפס כמנותק מהמציאות. יהודים שמטיפים לסיום הסכסוך עם הפלסטינים ולפיוס עם העולם הערבי נחשבים להזויים. המילה "שלום" נהפכה למילה גסה.

בה בעת, הימין מצטייר כמחנה המחובר היטב למציאות. מחד הוא בונה בתים, אך גם יודע "לנהל" תהליך שלום שדי בו כדי לשמר את יחסי החוץ של ישראל, לרבות היחסים הדיפלומטיים עם שתי מדינות ערביות שכנות, מצרים וירדן. נתניהו היה מתקשה, אם בכלל, לעשות זאת, בלא עזרתם הפעילה של שותפיו מהמתחם הפוליטי המכונה "מרכז", כמו יאיר לפיד וציפי לבני. הדרישות שהציב בחוד החנית - הכרה בישראל כמדינה יהודית ואחדות ירושלים - דחקו את מפלגת העבודה לעמדת מגננה משתקת.

באמצעים מילוליים תוך הצבת המימד הסמלי לפני זה המעשי, מצליח נתניהו לא רק לאחד כוחות תחת הנהגתו המתמשכת, אלא גם לעצב מציאות. דרישתו מהנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס להכיר בישראל כמדינה יהודית, דחקה לקרן זווית נושאים מעשיים מרכזיים כגבולות, ירושלים ופליטים. לאחר שעלה בידו למקד את הדיון הציבורי בישראל בסירובם של הפלסטינים להיענות לתביעתו, מבקש נתניהו להעתיק את הצלחתו לזירה המקומית. יש סימנים לכך שהכרזתו על כוונה לקדם הצעת חוק יסוד, שתקבע כי ישראל היא מדינתו של העם היהודי, עושה את העבודה.

"יש כמובן אלה שאינם רוצים שמדינת ישראל תוגדר כמדינת הלאום של העם היהודי", פתח נתניהו את דבריו בישיבת הממשלה האחרונה [4 במאי]. "הם רוצים שתקום כאן מדינת לאום פלסטינית לצדנו, ושישראל תהפוך בהדרגה למדינה דו-לאומית, ערבית-יהודית, בתוך הגבולות המצומקים שלה. אבל אני אומר דבר פשוט: אי אפשר להחזיק את המקל הלאומי בשני קצותיו הלאומיים. אי אפשר לומר שרוצים להיפרד מהפלסטינים כדי למנוע מדינה דו-לאומית, דבר שיש בו היגיון מסוים, ומנגד לקדש מדינה דו-לאומית, יהודית-ערבית, בגבולות הקבע של מדינת ישראל".

יש להניח כי בדברו על "הם" התכוון נתניהו גם לאותם "שמאלנים" שצפויים להתנגד להצעתו, אלה ש"שכחו מה זה להיות יהודים", כפי שאמר נתניהו בעבר [אוקטובר 1997]. הפניית חצים רעילים לעבר אנשי שמאל הוכחה כמשתלמת מבחינה פוליטית, אך חשוב יותר לבחון את הטיעון עצמו - זה שקובע כי אי אפשר להחזיק את המקל הלאומי בשני קצותיו. אכן, טיעון תקף בהחלט מהבחינה הלוגית, אלא שבמציאות מקדם נתניהו מדיניות שחושפת דווקא אותו כמי שמבקש להחזיק חבל בשני קצותיו הלאומיים.

בעולם הווירטואלי-מדיני, נתניהו מדבר בזכות הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. בעולם האמיתי, הוא חותם על תוכניות להרחבת התנחלויות והנצחתן - יוזמות שמחבלות בהקמתה של אותה מדינה. יתרה מזאת, התביעה של נתניהו במו"מ כי הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי מחבלת בסיכויים להסדר מדיני שיוביל לפרידה. זאת אותה הפרידה שנועדה למנוע את הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית, ושעל פי נתניהו עצמו יש בה "היגיון מסוים". מאחר שאין די באותו "היגיון מסוים" כדי להוביל את נתניהו לפרידה גם מהשטחים שבהם חיה אותה אוכלוסייה, לא נותר לו אלא להבטיח את אופייה היהודי של ישראל באמצעות חקיקה.

נוסח הצעת החוק של נתניהו אינו מגובש עדיין, אולם על רוח הדברים ניתן אולי ללמוד מנוסח הצעת חוק יסוד "ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" שהגישו אשתקד [יולי 2013] חברי הכנסת איילת שקד, יריב לוין ורוברט אילטוב.

הם מציעים כי "המשפט העברי ישמש מקור השראה למחוקקים ולשופטים בישראל", וכי כל אימת שבית המשפט לא ימצא תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש מובהק, הוא יכריע בה "לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". הכפפת פסיקותיהם של שופטי בית המשפט העליון לערכים הלכתיים, יקשה על מדינת ישראל להתקיים כדמוקרטיה המעניקה שוויון לכל לאזרחיה. כיום אין לדעת אם בעתיד יעדיף הפוסק גישה דוגמטית או ליברלית של המשפט העברי.

קבלתו של סעיף אחר בהצעה, הקובע כי הזכות למימוש ההגדרה העצמית הלאומית במדינת ישראל ייחודית לעם היהודי, עלול להיתרגם לצעדים מעשיים נגד פלסטינים אזרחי ישראל שיבקשו לבטא את זכויותיהם הקולקטיביות.

בשנת 1915 כתב המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק את מאמרו המכונן "גילוי וכיסוי בלשון". במשך שנים למדו דורות של תלמידי ישראל את המסה הזו, כטקסט חובה לבחינת הבגרות. כך היא נפתחת: "בני אדם זורים בכל יום לרוח, בכוונה ולפי תומם, מילים חמרים חמרים, אותן ואת צירופיהן השונים, ורק מועטים מהם יודעים או מעלים על לב מה היו המילים ההן בימי גבורתן".

השיטה הזאת – זריית מילים לכל רוח, מניבה לנתניהו תשואה פוליטית לטווח קצר, אך מבטיחה הפסד לציבור הרחב. עם זאת, תקופת שלטונו הארוכה של נתניהו, שמתקרבת לשיאו של בן גוריון, מעידה שהשיטה עובדת.