דילוג לתוכן העיקרי

הסרט שמעורר ביהודים ובעיראקים געגועים אלה לאלה

"מפריח היונים", המבוסס על ספרו של אלי עמיר, חוקר את חיי הקהילה היהודית שגורשו מעיראק בשנות ה-50-60, ומעורר בשני הצדדים רצון עז להדק את הקשר.
still.jpg

הפקתו של סרט ישראלי דובר ערבית עיראקית על יהדות עיראק,עורר נוסטלגיה בקרב שני הצדדים ותפס כותרות בעשרות עיתונים ואתרי אינטרט עיראקיים. הנושא משך תשומת לב רבה גם בישראל.

הסרט מבוסס על הספר מפריח היונים, מאת הסופר הידוע אלי עמיר, יליד עיראק שעזב את המדינה עם בני משפחתו ב-1950. הסיפור מגולל את מצוקתה של יהדות עיראק, שגורשה מהמדינה בשנות ה-50 וה-60. הוא עוסק בהרחבה גם במצב התרבותי, החברתי והפוליטי באותם ימים.

הסרט מתמקד בקשרים ההיסטוריים והתרבותיים בין יהדות עיראק לשאר המרכיבים בחברה העיראקית. הוא דובר בניב הערבי המקורי של יהודי עיראק - ניב ייחודי וכמעט נכחד של השפה הערבית. יהודי עיראק דיברו בשפתם הייחודית מאות שנים, וכשעזבו את המדינה, נעלם כמעט כליל גם הניב הזה.

יש הרואים בסרט את המשכה - ואף התגברותה - של התנועה התרבותית להגברת התקשורת בין יהודים לעיראקים. התנועה נוסדה לפני עשרים שנה, כששתי הקהילות ניסו לחדש את הקשרים ולהיפתח שוב זו לזו.

הסרט עורר עניין בקרב האליטה העיראקית עוד לפני הקרנתו. אזרחי עיראק היו אמנם עסוקים בבחירות ובמצב הביטחוני הרעוע במדינה, ובכל זאת, רבים הקדישו זמן כדי לפרסם ביקורות ומאמרים על הסרט, שאף נידון בהרחבה בפייסבוק. רבים מהפרשנים הביעו צער על הידרדרות היחסים בין חלקיה השונים של החברה העיראקית, ואף הביעו תקווה שהסרט יוקרן בבתי הקולנוע של עיראק או ייצא בדי-וי-די, כדי שיוכלו לצפות בו. היו שניסו לשלוח מסרים של אהבה ליהודי עיראק, והגיבו על הגרסה העברית של הטריילר ביו-טיוב.

בראיון לאל-מוניטור, אמר אלי עמיר: "הגירתם ההמונית של יהודי עיראק לא היתה תוצאה של קשרים מעורערים בין חברי הקהילה לשאר המרכיבים בחברה העיראקית. למעשה, היא קרתה מסיבות פוליטיות שנכפו על כולם". בתגובה לשאלה על האפשרות לגשר על הפערים בין יהודי עיראק לשאר אזרחי המדינה, אמר עמיר, "מהניסיון שלי עם העיראקים המוסלמים בבריטניה ובגרמניה, אני מאמין שזה אפשרי בהחלט, בהתחשב בכך שלשני העמים יש הרבה מן המשותף. הבעיה היחידה נעוצה בחילוקי הדעות הפוליטיים בין הממשלות, לא בין בני האדם".

באשר לתגובות שקיבל הסרט בישראל, בעיתון "הארץ" פורסמה כתבה שכותרתה, "עבור היהודים מארצות ערב, נוסטלגיה היא כביש דו-סטרי". הכתבה דנה בעשרות דגמים אחרים לשיתוף פעולה תרבותי בין הערבים ליהודים, ומתארת יחסי גומלין תרבותיים בלתי-פוסקים בין שתי הקהילות.

השחקנית הישראלית מירה עוואד, שגילמה את אחד התפקידים הראשיים בסרט, אמרה שכל יהודי בישראל צריך לצפות בו, שכן הסרט מתאר תקופה שבה ערבים ויהודים ניהלו יחדיו חיים נורמליים במדינות ערב, ללא הבדלים וללא אפליה.

בין הקהילות מקשרים גם היום עשרות סיפורים אמיתיים שמעולם לא סופרו. לאל-מוניטור דווח על ניסיונות רבים מצדן של משפחות ישראליות ממוצא עיראקי לחפש את קרוביהן שנותרו בעיראק, ביניהם גם כאלה שאולי המירו את דתם או ניסו להסתיר את יהדותם בעשרות השנים האחרונות.

כמה מיהודי עיראק בישראל ובמדינות אחרות אף פנו לממשלת עיראק בבקשה להשיב להם את אזרחותם. זו בהחלט אפשרות, שכן סעיף 18 בחוקה החדשה של עיראק קובע שאזרחות עיראקית היא זכותו של כל עיראקי והבסיס ללאומיותו, כך שאם היא אובדת מכל סיבה שהיא, ניתן להשיבה.

ההיסטוריה מוכיחה שקשרים בין בני אדם ותרבויות חזקים הרבה יותר מכל סכסוך פוליטי שמפריד ביניהם. גם אם חילוקי הדעות עמוקים מאוד, בבוא היום הם יסתיימו, ויישארו רק קשרי האהבה והידידות שיבואו לידי ביטוי במורשת התרבותית המשותפת.

More from Ali Mamouri

Recommended Articles