"לא בבית ספרנו"

סוגיות של דת, מדינה ורב-תרבותיות מעלות כמעט בכל ציבור שאלות ערכיות ופוליטיות משמעותיות. בחברה הישראלית המפולגת, השאלות האלה מעוררות במקרים רבים מחלוקות עזות בין המגזרים השונים ונציגיהם. כך למשל, גם אם מוסכם על פוליטיקאים, אקדמאים ופעילים חברתיים - חרדים, דתיים וחילונים כאחד - כי יש לעודד חרדים לצאת לשוק העבודה, וגם אם מוסכם שהדרך הטובה ביותר להשיג את המטרה הזו היא באמצעות ההשכלה הגבוהה, אין כלל הסכמה לגבי המחירים החברתיים שצריך לשלם כדי שזה יקרה. יש אפילו פחות הסכמה לגבי מי בדיוק צריך לשלם את המחירים האלה.

שיעור ההשתתפות של גברים חרדיים בשוק העבודה עומד כיום על כ-44.5 אחוז (בהשוואה לכ-78 אחוז  באוכלוסייה הלא-חרדית), עפ"י נתונים של בנק ישראל. רובם מועסקים בקבוצות השכר הנמוכות, מה שמנציח את העוני בקרבם ומגביר את נטל קיומם על החברה הכללית.

בחודש שעבר (13 במארס) אישרה הכנסת את החוק להסדרת הגיוס לצה"ל במגזר החרדי. אחד מסעיפי החוק מאפשר לאלפי חרדים בני 22 ומעלה, שלא התגייסו, לעזוב את הישיבות ולצאת לשוק העבודה. עד כה הם היו מחויבים להישאר על ספסל לימודי הקודש עד גיל 27. אולם לפי בנק ישראל, בהעדר השכלה אקדמית, סיכוייהם לשפר את מצבם הסוציו-אקונומי קלושים על אף ההזדמנות החדשה לתעסוקה. 

לפי דיווח שנמסר על ידי המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) בכנסת בפברואר 2014, גברים חרדים רבים היו רוצים להתחיל ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה בשנת הלימודים הבאה. אך רובם ככל הנראה לא ילמדו שם, כי הם מסרבים ללמוד במוסדות בהם גברים ונשים יושבים ביחד בכיתות.