דילוג לתוכן העיקרי

חשש בישראל: ראש צוות המו"מ האמריקאי אינדיק יתפטר תוך מספר ימים

ההערכה היא כי לאור המבוי הסתום אליו נקלעו השיחות, מרטין אינדיק ינטוש את המשא ומתן. עם זאת, ההחלטה הסופית טרם התקבלה ובקשה מפורשת של הנשיא אובמה או של מזכיר המדינה קרי עשויה לשנות את המצב.
U.S. Secretary of State John Kerry (R) talks with Palestinian lead negotiator Saeb Erekat (L) and  State Department Mideast advisor Martin Indyk as he departs Joint Base Andrews in Washington enroute to Ukraine March 3, 2014.  In remarks today, U.S. President Barack Obama said Kerry will propose ways in which a negotiation between Russia and Ukraine could be overseen by a multilateral organization when he goes to Kiev on Tuesday.  REUTERS/Kevin Lamarque   (UNITED STATES - Tags: POLITICS) - RTR3G08L

בישראל חוששים כי ראש צוות המו"מ האמריקאי, השגריר לשעבר מרטין אינדיק, יגיש בימים הקרובים את התפטרותו. על פי מידע אמין שהגיע לירושלים, אינדיק יניח את המפתחות וישוב לתפקידו במכון ברוקינגס בוושינגטון. ביום שלישי השבוע [29 באפריל] הסתיימו תשעת החודשים שהוקצבו למו"מ בין ישראל לפלסטינים ותסתיים גם חופשתו ללא תשלום של אינדיק. ההערכה היא כי לאור המבוי הסתום אליו נקלעו השיחות אינדיק לא יאריך את חופשתו וינטוש את המו"מ. יחד עם זאת, ההחלטה הסופית טרם התקבלה. בקשה מפורשת של הנשיא אובמה או מזכיר המדינה קרי עשויות לשנות את המצב.

"כמה חבל שג'ון קרי סיגל לעצמו כמה מהתכונות של בנימין נתניהו", אמר ביום שני בלילה, בשיחה אינטימית סגורה, חבר בכיר במחנה השלום הישראלי המצטמק. כוונתו של הדובר, שעוקב ומכיר מקרוב את תהליך השלום, הייתה לאמירה המהדהדת של קרי, שנאמרה אף היא ב"שיחה סגורה", לפיה אם לא יושג פתרון שתי המדינות, הרי ש"מדינה אחת תהיה מדינת אפרטהייד עם אזרחים סוג ב', שתהרוס את היכולת של ישראל להשאר מדינה יהודית".

למה כוונו דבריו של הדובר הישראלי? לאמרה המפורסמת המיוחסת בישראל לבנימין נתניהו, לפיה התנהלותו תגרום לו תמיד "גם לאכול את הדגים הסרוחים, וגם להיות מגורש מהעיר". הרי קרי, אומר הדובר הישראלי, אמר דברים נכונים, הדברים האלה נאמרים בישראל בפומבי, אפילו נתניהו בעצמו משתמש באחרונה במטבע הלשון סכנה לרוב היהודי. אז בשביל מה הוא צריך להבהל ולהתנצל ולחזור בו מדבריו? בסופו של דבר, קרי גם אמר את הדברים, גם ספג את הביקורת הקטלנית מהרפובליקנים, גם נאלץ לחזור בו ובעצם לבטל את האימפקט שדבריו אמורים היו לייצר על הצדדים, ולמצוא את עצמו בסוף הלופ הזה כשהוא חבול, מותש ומושפל. כל זה, אומר המקור הישראלי, רק בגלל שהעז להגיד את האמת.

דבריו של קרי, שפורסמו ב"דיילי ביסט", נאמרו ערב יום השואה בישראל. בשנה שעברה כתבתי כאן מאמר המתייחס לשואה כנרטיב הישראלי שהשפעתו על עיצוב נפשה ודמותה של ישראל עצומה. ערב אחד קודם, פרסם המנהיג הפלסטיני, אבו-מאזן, הודעה חסרת תקדים המגדירה את השואה כ"פשע הנתעב ביותר נגד האנושות שנעשה בעידן המודרני". איך, לדעתכם, הגיבה ישראל הרשמית להודעה הזו? בנחירת בוז ארוכה. מראש הממשלה נתניהו ועד אחרון חברי הכנסת של הימין, איש לא התייחס לאמירתו של אבו-מאזן באופן ענייני, אבל כולם מיהרו לטעון שאי אפשר גם להכיר בשואה וגם לכרות ברית עם חמאס, המכחיש את השואה ומבקש להשמיד את ישראל. כן, לאמירה הזו יש קייס עובדתי מסוים, אבל היא מעידה על הלך הרוח בישראל: לחפש את המטבע מתחת לפנס, להיאחז רק בשלילי, להתעלם מהחיובי, למצוא כל תירוץ, כל אמתלה, כל זיז או מנוף מקרי בשטח, כדי להוכיח שאין עם מי לדבר, שאין טעם לדבר, שאין סיכוי לשלום.

אבו-מאזן נחשב בישראל ל"מכחיש שואה" בגלל עבודת הדוקטורט המפורסמת שלו, שנכתבה לפני עידן, במוסקבה. האמת היא, שהוא לא הכחיש את השואה, אלא טען שיתכן שמספר הנספים היהודיים בשואה נופח מאוד. מאז חלפו עשרות שנים. ההודעה האחרונה של אבו-מאזן נוסחה באופן שלא משאיר מקום לפרשנות. המנהיג הפלסטיני הרשמי רואה בשואה פשע מתועב נגד האנושות, לא מנסה לגמד אותה, לא מנסה לטשטש אותה, לא מתעלם ממנה. לכאורה, ישראל לא צריכה יותר מזה. אם היה לנו כאן מנהיג שמחפש שלום באמת, הוא היה רואה בהודעת אבו-מאזן הזדמנות, מנוף חיובי, הושטת יד. אבל נתניהו מיהר להתקפד בפינתו.

בישראל טוענים כבר שנים שאין טעם לדבר עם אבו-מאזן, שהרי הוא לא מייצג את כל העם הפלסטיני, שהרי עזה מנותקת מהגדה המערבית, חמאס לא מכיר באבו-מאזן ובמגעיו עם ישראל, אז בשביל מה המאמץ? והנה, מושג פיוס בין הגדה לעזה, חמאס לא מתלהם, מדברים על ממשלת טכנוקרטים שתקבל אשראי לנהל מו"מ עם ישראל, ושוב אותה מנגינה: ישראל תוקפת, מתלהמת, שוברת את הכלים ומשעה את המו"מ.

למה לא לאתגר את הפלסטינים? למה לא לברך על האיחוד, ובתנאי שבעקבותיו תבוא הכרה פלסטינית רשמית של הממשלה החדשה בשלושת תנאי הקוורטט? לא על זה חלמנו, כל השנים? נכון, חמאס מוגדר כארגון טרור והוא אכן ארגון טרור. הוא מוגדר כזה באמריקה, באירופה, ובוודאי בישראל. אבל גם הצבא האירי הרפובליקני (IRA) היה ארגון טרור, וגם אש"ף היה ארגון טרור, בטרם כרת שלום עם ישראל. לא, אני לא באמת חושב שחמאס מתכוונים להתגייר בקרוב או להתפקד לליכוד. הסיכוי שיושג שלום בין חמאס לישראל נמוך מהסיכוי שפוטין יוותר על חצי האי קרים. העניין הוא, שישראל חייבת להמשיך לחתור לשלום בכנות, ולמצות את כל ההזדמנויות והסיכויים שנקרים על דרכה, ולא להיפך. מה שישראל עושה, זה להיפך.

בואו נחזור לג'ון קרי: אמירתו באותה שיחה סגורה שפורסמה השבוע לא הסתכמה בסכנת הפיכתה של ישראל למדינת אפרטהייד. לטעמי, המשך דבריו היה מעניין אף יותר. קרי ציין כי רק שינוי פוליטי בממשלה ישפר את הסיכוי להשגת שלום (הניסוח שלי, ב.כ.). במילים אחרות: בהנהגות הנוכחיות, אין סיכוי לצלוח את הרוביקון, לקבל את ההחלטות הקשות, להפיל את החומות וללכת את ה"מייל הנוסף". זו אמירה מהדהדת. תארו לעצמכם דובר ישראלי אומר דבר דומה ערב הקמפיין לנשיאות ארה"ב. בעצם, אני חוזר בי. הרי ישראל הרשמית, של נתניהו, רון דרמר ושלדון אדלסון, פעלה ללא לאות להדחת ברק אובמה בבחירות האחרונות, ופועלת גם היום (דרמר נאם ב"אודישנים" שערך אדלסון למועמדים הרפובליקנים החדשים בלאס וגאס לפני כמה שבועות) לטובת המפלגה הרפובליקנית, בגלוי וללא מורא.

למה התכוון קרי? גורמים פוליטיים ומדיניים בישראל סבורים כי בהתייחס לצד הישראלי, קרי לא התכוון להחלפתו של בנימין נתניהו, אלא לשינוי בהרכב הקואליציה. הנוכחית, זו בה חברה "הבית היהודי", אינה קואליציה שיכולה ללכת לשלום. החלפת "הבית היהודי" במפלגת העבודה, למשל, יכולה לתת לנתניהו את המרחב שהוא זקוק לו על מנת להסיר את הכבלים ולצעוד קדימה. זאת, בהנחה שיוכל לשמור על הליכוד, שרוב חברי הכנסת שלו מתנגדים לכל התקדמות. האמריקאים לוחצים כבר חודשים ארוכים, לחץ שקט אבל עקבי, על יו"ר מפלגת העבודה ח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג להתרצות ולהודיע על נכונותו להצטרף לממשלת נתניהו, אם וכאשר. הרצוג יודע שהודעה כזו יכולה לסמן את קיצו הפוליטי. הוא עוד לא הבשיל. מהלך כזה אפשרי רק מול התקדמות אמיתית במו"מ, ולא רק לצורך הארכה מלאכותית של הדדליין, שתוביל למבוי סתום נוסף.

אבל לא רק על ישראל מלין קרי. כדי להכשיל את ריקוד הטנגו הזה, היה צורך בשני זוגות של רגליים שמאליות. ישראל תרמה את שלה, אבל גם הפלסטינים לא נעדרו. בשיחה סגורה בסוף השבוע שעבר קוננה שרת המשפטים ציפי לבני כי רק בחודש האחרון בעטו הפלסטינים שלוש פעמים בדלי החלב שהתמלא כמעט עד תום, רגע לפני החתימה. בפעם הראשונה, היא אמרה, הם עשו את זה כשסירבו להגיד "כן, אבל", להסכם המסגרת שגיבש ג'ון קרי. נתניהו, אגב, הסכים. בפעם השנייה, כשפוצצו בשנייה האחרונה ממש את ההסכם לשחרור האסירים וג'ונתן פולארד. ההסכם היה סגור עד הפרט האחרון, סיפרה לבני לבני שיחה, כולל תנאי השחרור של פולארד לישראל. ואז הגיש אבו-מאזן את הבקשה להצטרף ל-15 האמנות של האו"ם, הדהים את האמריקאים והישראלים ופוצץ את העסק. הפעם השלישית אירעה עכשיו, כשלבני הגישה לפלסטינים הצעה מרחיקת לכת שתאפשר להם לבנות בשטחי "סי", הנמצאים בשליטה ישראלית. ההצעה הזו אמורה הייתה לפרוץ את המבוי הסתום ולייצר אוירה שתאפשר להגיע לעיסקה להארכת המו"מ. יממה לאחר שהציגה את הרעיון הזה בפגישה משולשת שהוגדרה "טובה" בין הצדדים, פרץ האיחוד בין אש"ף לחמאס וטרף שוב את הקלפים. "אז איך אפשר שלא להשתגע", שאלה לבני את בני שיחה.

במצב הדברים, מה שנותר לאמריקאים זה לעשות, סוף סוף, את המעשה הנכון: לא להבהל, לא לחזור על שגיאות העבר, לא להוריד את העיניים מהכדור: טוב יעשה ג'ון קרי אם יציג לצדדים את הסכם המסגרת שגיבש, יגדיר אותו כהצעה האמריקאית להסדר, יניח אותו על השולחן ויירד מהזירה. במקביל, אין טעם להמשיך לפחד, להסס ולהיחנק בבהלה כשמסתערים עליו מכל קצווי הגבעה (קפיטול). קרי אומר את האמת. בנימין נתניהו יודע את זה, ברק אובמה יודע את זה, אפילו הרפובליקנים יודעים את זה. מי שמפחד כל כך מהאמת, סופו לטבוע בשקר.