דילוג לתוכן העיקרי

אוטונומיות הפחד של מחנות הפליטים

המצב הכלכלי הגרוע והאכזבה העמוקה מהרשות הפלסטינית הפכו את מחנות הפליטים בגדה למובלעות אלימות המונהגות על ידי צעירים חמושים מכל הארגונים, שבגרו על מאורעות האינתיפאדה השנייה וחולמים לנקום בישראל.
A boy walks past a bullet-riddled wall inside a house where Palestinian Hamas militant Hamza Abu Alhija was killed in the West Bank refugee camp of Jenin March 22, 2014. Israeli forces shot and killed four Palestinians on Saturday during a raid on the home in the occupied West Bank to capture Alhija, a wanted Hamas Islamist militant, the Israeli military said. Hamas supporters carried three bodies through the streets of the West Bank city of Jenin, shouting slogans against Palestinian President Mahmoud Abba

בשבת (22 במארס) נכנס כוח ימ"מ (יחידה משטרתית מיוחדת) למחנה הפליטים בג'נין, וחיסל את המבוקש פעיל חמאס חמזה אבו אלהיג'א ושני פלסטינים נוספים, אחד מהם פעיל הג'יהאד האסלאמי,ששהו עמו בבית שבו הסתתר. לטענת צה"ל והשב"כ, אבו אלהיג'א ענה בדיוק על ההגדרה של "פצצה מתקתקת", מכיוון שתכנן לבצע פיגועי ירי נגד מתנחלים ומטרות ישראליות נוספות.

כניסת כוח מבצעי מובחר לעומק מחנה הפליטים בג'נין אינו עניין שכיח מאז הסתיימה האינתיפאדה השנייה (2005) ופריסת כוחות הביטחון הפלסטינים ברחבי הגדה. אבל לאחרונה מתרחש במחנות הפליטים בגדה תהליך שאפשר לתארו כהקמת אוטונומיה המבוססת על פחד. זה קורה בעיקר בשכם ובג'נין. שני מחנות הפליטים הללו, שכונו לפני עשור "בית גידול למחבלים", הפכו למובלעות אוטונומיות שכוחות הביטחון הפלסטינים מדירים רגליהם מהן. למעשה, מזה חודשים רבים מנגנוני הביטחון נמנעים מלהיכנס למחנות הפליטים, מחשש שייקלעו לקרבות ירי. גם כך במקומות האלה הזעם והכעס כלפי שלטון הרשות הפלסטינית ומה שהיא מייצגת הוא רב, ועל כן עימותים אלימים, לא כל שכן ירי ושפיכות דמים, הם הדבר האחרון שאבו מאזן היה רוצה.

במחנות הפליטים מתגבשים כוחות משמעותיים של חמושים צעירים ומתוסכלים מקרב כל הארגונים, המשתפים פעולה ביניהם. בכור ההיתוך הזה נוצרה אחוות לוחמי המחנה, המהווה "דבק" מאחד ומגבש. בכוחות משותפים, אחד למען כולם וכולם למען אחד, נבנתה מעין "חומת מגן" מפני כוחות הרשות. אחד מביטויי אחוות הארגונים שנרקמה במקומות אלה היא ההודעה המשותפת שפרסמו פעילי חמאס, הג'יהאד האסלאמי וגדודי חללי אל אקצא של הפת"ח, לנקום את מותו של אבו אלהיג'א. שיתוף פעולה כזה לא נרשם בין חמאס וגדודי חללי אל אקצא של הפת"ח מאז הפיכת חמאס ברצועת עזה, ביוני 2007.

הצעירים החמושים ממחנות הפליטים, מהם חוששים מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, היו נערים ואף ילדים במהלך האינתיפאדה השנייה. מאורעות ומראות מבצע "חומת מגן" (מבצע רחב היקף שהחל ב-29 במארס 2002 בעקבות הפיגוע במלון "פארק" בנתניה) נחרטו עמוק בזיכרונם ועיצבו את תפיסת עולמם, אשר ממנה שאבו את המוטיבציה והרצון להילחם ולנקום בישראלים. כך למשל, אביו של אבו אלהיג'א, ג'מאל, נפצע בתחילת האינתיפאדה השנייה במהלך הכנת מטען חבלה שהתפוצץ בפניו ונשפט למאסר עולם בגין תכנון פיגועי התאבדות. בנו חמזה הלך בעקבותיו. כמוהו צעירים רבים במחנות הפליטים בג'נין, שכם ובמקומות נוספים בגדה - שם צעירים רבים חשים שאין להם מה להפסיד.

התארגנותם של צעירים רבים במחנות הפליטים ושיתוף הפעולה הבין-ארגוני שנרקם ביניהם לא היה מבשיל אלמלא המצב הכלכלי הגרוע, המניע ודוחק אותם לקחת לידיהם את השליטה על מחנות הפליטים. המצב הכלכלי הגרוע במחנות הפליטים מוביל לתסכול ואכזבה רבה מהרשות הפלסטינית של אבו מאזן, שלא שינתה את איכות חייהם של הצעירים ולא העניקה להם שביב של תקווה לעתיד.

לפתע שוב, כמו במהלך האינתיפאדה השנייה, הדרך היחידה המאפשרת לצעירים להגיע לאיזה שהוא מעמד חברתי היא השתייכות לקבוצות חמושות. להיות חבר פעיל ומוערך באחד הארגונים - חמאס, ג'יהאד אסלאמי ואפילו בגדודי חללי אל אקצא של הפת"ח (שרבים מהם אינם סרים למרות הרשות), מקנה מעמד חברתי נחשק שלא ניתן לרוכשו באמצעים אחרים.

וכך, האבטלה, העוני, העדר התקווה ובעיקר כאמור האכזבה הרבה מהרשות הפלסטינית וממה שאנשיה מייצגים, יצרו זעם וכעס המופנים כלפי ישראל וגם כלפי מנגנוני הרשות הפלסטינית. בתהליך איטי אבל עקבי שנמשך שנים, הפכו מחנות הפליטים למובלעות אוטונומיות, שהחוק והסדר בהם נקבעים ונשלטים על ידי קבוצות של צעירים חמושים, שבגרו והתעצבו כאמור על ברכי האינתיפאדה השנייה. אלמלא האויב המשותף - ישראל, הזעם כמו בכל מקום אחר בעולם, היה מופנה לשלטון המרכזי. אבל במקרה של חיים תחת כיבוש, הזעם מופנה תחילה לישראלים ואחר כך למי שמצטיירים כמשתפי פעולה עמם, אנשי הרשות הפלסטינית. לפני חיסולו של חמזה אבו אלהיג'א, ניסו מנגנוני הביטחון הפלסטינים לעצרו, אך ללא הצלחה. זו הסיבה שרבים במחנה חושדים שמנגנוני הביטחון הפלסטינים שיתפו כאן פעולה עם הישראלים, העבירו מידע על מקום הימצאו והביאו להריגתו.

אבל לא רק המצב הכלכלי תרם להתהוות האוטונומיות במחנות הפליטים. הרשות הפלסטינית של אבו מאזן, ששמה לה למטרה להקים ''רשות אחת עם נשק אחד'' (ללא ארגונים חמושים), לא הלכה עד הסוף. כמויות נשק אדירות עדיין מסתובבות במחנות הפליטים, וחמושים מכל הארגונים לא פורקו בעצם מעולם מנשקם. מנגנוני הביטחון הפלסטינים לא פירקו את תשתיות חמאס ונהגו בסלחנות כלפי הג'יהאד האסלאמי וארגונים נוספים.

אפילו גדודי חללי אל אקצא של הפת"ח לא פורקו לגמרי מנשקם. הרשות פעלה רק כאשר הנשק הופנה ישירות נגד סמלי רשות, כפי שארע במקרה של זכריה זביידי, מפקד גדודי אל אקצא בג'נין שנחשד במעורבות בירי לעבר מושל ג'נין כדורא מוסא (שמת מהתקף לב בעקבות הירי שבוצע לעברו). כך מדי פעם נעצרו חמושי גדודי חללי אל אקצא של הפת"ח, שהיו מעורבים בתקריות אש עם אנשי הרשות, אך רובם שוחררו זמן קצר אחר כך או נגזרו עליהם עונשי מאסר קלים.

עם אנשי חמאס וג'יהאד אסלאמי התנהל משחק אחר, שבו העלימו אנשי הרשות עין מהימצאותם של חמושים, כי פירוקם ועימות מזוין עמם היה מביא את אנשי חמאס בעזה לפגוע באנשי הפת"ח ברצועת עזה כנקמה. הרצון לשמור על "שלום בית" בין הגדה לרצועה, בין פת"ח לחמאס, הותיר את הנשק אצל חמושי חמאס.

מתברר שאת לקח נפילת עזה בידי חמאס עדיין לא למדו ברשות הפלסטינית. זו, בימיו של יאסר ערפאת ובמהלך שלטונו של יורשו אבו מאזן, נמנעה ועדיין נמנעת מפירוקם של הארגונים המזוינים מנשקם. "רשות אחת עם נשק אחד" נותרה סיסמה נבובה חסרת תוכן.

במקרה של עזה, לאבו מאזן זה עלה בשלטון. אנשי הפת"ח והרשות הפלסטינית הובסו, הושפלו וסולקו. רצועת עזה נפלה בידי חמאס והלקח כאמור לא נלמד. דרכם של צעירי מחנות הפליטים למלחמת ג'יהאד בישראל עלולה בהחלט לעבור דרך המוקטעה. 

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles