אספירין לדמוקרטיה חולת סרטן

אריזתם של שלושה חוקים שנויים במחלוקת - חוק המשילות, השוויון בנטל ומשאל העם - בחבילה קואליציונית אחת, חוללה סערה בביצה הפוליטית והתקשרותית. מפלגות האופוזיציה החרימו את הדיונים וההצבעות על אותם חוקים, בטענה שהאריזה פוגעת בעקרונות הדמוקרטיה. חברי הקואליציה טענו מנגד שההחרמה מבזה את בית המחוקקים - מקדשה של הדמוקרטיה. שניהם צודקים: האירוע הפרלמנטרי הזה לא יירשם בספר הזהב של הדמוקטיה הישראלית. אולם זהו רק תסמין של מחלה קשה שפוקדת בשנים האחרונות את עמוד השדרה של החברה הישראלית ומוסדותיה – וליתר דיוק את החברה היהודית-הישראלית.

לא עובר יום מבלי שנשמע את ראש הממשלה בנימין נתניהו קורא לפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית. אך האם ניתן להכיר בישראל כמדינה דמוקרטית, שמקפידה ככל האפשר על יחס שווה לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע, לאום ומין? בשבוע שעבר [6 במארס] הודה הממונה על התקציבים באוצר, אמיר לוי, כי קיימים פערים ניכרים בהקצאת התקציבים למערכת החינוך הערבית, בבניית מעונות יום, בקווי תחבורה ציבורית, וכן בכל הקשור למקורות ההכנסה העסקיים של הרשויות הערביות - לעומת הגופים המקבילים בישובים יהודיים. לוי השמיע את דבריו באוזניהם של שרי האוצר והמדע בביקור מיניסטריאלי נדיר בעיר הערבית סכנין שבגליל. הפקיד הבכיר ביותר באגף התקציבים במשרד האוצר המליץ על "טיפול שורש" במחלת האפליה שמאפיינת יישובים לא יהודים, או בשפתו הנקיה יותר של לוי: "הקצאות לא שוות".

מדד הדמוקרטיה הישראלית ל-2013, שפירסם המכון הישראלי לדמוקרטיה, מגלה ש 48.9% מהמרואיינים היהודים סבורים שאזרחים יהודים ראויים לקבל זכויות רבות יותר מאזרחי המדינה הלא יהודים, לעומת רק 47.3% שאינם מסכימים. לפני חמש שנים המצב היה אחרת לחלוטין: שיעור המסכימים למתן זכויות יתר ליהודים היה 35.9% ואילו שיעור הלא מסכימים היה 62%. הממצא הזה, כותבת עורכת המדד, פרופסור תמר הרמן, "אינו מבשר טובות מבחינה דמוקרטית. שכן עיקרה של הדמוקרטיה הוא זכויות שוות לכלל האזרחים. כך גם מבטיחה מגילת העצמאות של מדינת ישראל".

זאת אף זאת, 51.5% מהיהודים מסכימים בהחלט ודי תומכים במדיניות שלפיה הממשלה תעודד אך ורק יהודים להקים יישובים. 66.7% סבורים שהחלטות גורליות למדינה בנושאי שלום וביטחון צריכות להתקבל ברוב יהודי. רק 20.1% בכלל לא מסכימים לגישה הזאת. ואולם בנושאים שאינם פוליטיים חשוב לציין שינוי, בציבור הרחב, באשר ל״אזרחי המדינה הלא יהודיים״.בשנה האחרונה תפסו העובדים הזרים את מקומם של הערבים בראש טבלת ''השכנים הבלתי רצויים'' . 47.6% מהיהודים אמרו שמפריע להם לקבל כשכנים משפחה של ערבים ו56.9% אמרו שמפריע להם לקבל עובדים זרים כשכנים. (המרואיינים הערבים נרתעו קודם כל משכנים הומוסקסואלים, אחר כך מיהודים, ולבסוף מעובדים זרים).

גם בתחום חופש הביטוי, נשמת אפה של הדמוקרטיה, החברה הישראלית-היהודית אינה מקור לגאווה. המדד מגלה כי 54.2% מהציבור הזה מסכים בהחלט או די מסכים כי יש לאסור על נואם לבטא בפומבי ביקורת חריפה נגד המדינה. כל ישראלי-יהודי שני מאמין שארגוני זכויות אדם, כמו האגודה לזכויות האזרח ובצלם, גורמים נזק למדינה. הממצאים האלה עולים בקנה אחד עם העדפתם של 32.3% מהנשאלים היהודים את הגדרתה של ישראל "מדינה יהודית" על פני "מדינה דמוקרטית". בעיניהם של 37% שני הערכים נכונים באותה מידה, ורק 29.2% דירגו את ערך הדמוקרטיה לפני הזהות היהודית של המדינה. ממצא בולט ביותר לאורך כל הסקר הוא נטייתם של בני הדור הצעיר מקרב היהודים (24-18) לבטא עמדות לאומיות עד לאומניות, יותר מקבוצות הגיל המבוגרות.

החוקרים סבורים כי מעבר להיבט הדמוגרפי (שיעור הריבוי הטבעי בקרב חרדים ודתיים, שנוטים לתמוך בעמדות ימניות, גבוה יותר משאר האוכלוסיה), הצעירים היהודים הם בעליל יותר "יהודיים־פטריוטים" ורוצים מדינה שתהיה יהודית יותר. בה בעת, הסקר מגלה כי מידת המחויבות שלהם לערכים דמוקרטיים פחותה מזו של דור הוריהם או הורי הוריהם. המגמה הזאת באה לידי ביטוי במדד המתיחות על רקע לאומי/לשוני של ה-International Country Risk Guide. מדד הסובלנות הזה הוא אחד מ-13 המדדים שמדרגים 27 מדינות בעולם על פי מצב הדמוקרטיה אצלם. הערכות הללו מבוססות על שילוב בין נתונים ממקורות ראשוניים, משניים, והערכות של אנשי מקצוע במדינות השונות. על פי מדד המתיחות על רקע לאומי/לשוני, ישראל חולקת עם טורקיה את המקום האחרון עם ציון 2 מתוך 6. בטבלת המתיחות הפנימית על רקע דתי, ישראל חולקת את המקום האחרון (2.5 נקודות) עם מצרים, לבנון והודו. בטבלת המתיחות הפנימית על רקע דתי, ישראל חולקת את המקום האחרון (2.5 נקודות) עם מצרים, לבנון והודו.

בשאר המדדים, בהם מעורבות פוליטית, השתתפות בבחירות, שוויון מגדרי, חופש כלכלי וחופש העיתונות, ישראל התייצבה בשנים האחרונות במרכז הטבלה. פרנסי המדינה יכולים להתנחם בהערכה של חברת המחקר פרידום האוס כי 2013 הייתה השנה השמינית ברציפות שבה חלה נסיגה במדד החירות הגלובלית. ואולם, אם בשטחה הריבוני של ישראל אפשר להצביע על חצי כוס מלאה בכל הנוגע למצב החירות, בשטחים הנתונים בכיבושה, שולט משטר של אפליה והפרדה. שתי אוכלוסיות – הפלסטינית והישראלית – חיות באותו שלטון, אך נתונות לשתי מערכות משפט ותשתיות שונות לחלוטין, המשליכות על כל תחומי החיים. דו"ח של האגודה לזכויות האזרח ל-2013 מציין כי בשנים האחרונות דוחקת ישראל את רגליהם של הפלסטינים החיים בשטח C ומונעת מהם שירותים בסיסיים כגון תשתיות מים, חשמל וביוב.

רבים מחברי האופוזיציה שהחרימו את הדיונים בכנסת במחאה על חבילת החוקים, נתנו יד למדיניות מפלה של מיעוטים, כפייה דתית ושלילת חירות וזכויות אזרח מעם אחר בממשלות עבר בהן כהנו. הם הכשירו את הקרקע לחוקים האלה. החלטתם לנטוש את אולם המליאה תרפא את הדמוקרטיה הישראלית כפי שאספירין ישיב לאיתנו חולה סרטן.