דילוג לתוכן העיקרי

מי צריך את זיפא"ק?

הימין היהודי בארה"ב שוקל להקים לובי משלו בשם זיפא"ק כדי לסכל הקמת מדינה פלסטינית, אבל ישראל לא זקוקה לשלל שתדלנים שינסו למשוך את האמריקאים לכיוונים שונים. בטח כאשר מאחורי כל מבוי סתום במשא ומתן המדיני מצפה בסך הכל המבוי הסתום הבא.
Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu is seen on a screen as he speaks at the American Israel Public Affairs Committee (AIPAC) policy conference in Washington March 5, 2012.      REUTERS/Joshua Roberts    (UNITED STATES - Tags: POLITICS) - RTR2YWD1

ראש הממשלה בנימין נתניהו ייצא ביום ראשון בבוקר [2 במארס] לארה"ב, להופעת התשואות (standing ovasions) המסורתית שלו בפני צירי ועידת איפא"ק השנתית, ולמשימה קשה קצת יותר: ההתייצבות העונתית שלו בפני פרטנר אוהד הרבה פחות בדמותו של נשיא ארה"ב ברק אובמה. לפגישה המכריעה הזו נגיע תיכף, אבל גם סביב ועידת איפא"ק יש סיפור. זה עוד לא ממשי וזה עדיין לא הגיע לשלב אופרטיבי, אבל הרעיון כבר באוויר, המגעים כבר חמים, התורמים נאספים והחוטים נטווים: הימין היהודי בארה"ב מדבר על הקמת איפא"ק משלו, משקולת נגד לג'יי סטריט. השם הזמני הוא זיפא"ק (ZPAC), סוג של הלצה, משהו בסגנון "אם הםA  אז אנחנו Z".

עורך דין יהודי ימני מפלורידה בשם ג'וזף סבאג הוא הפרונט של המיזם הזה, שנמצא בחיתוליו, אבל מאחורי הפרונט נאספים שמות חמים הרבה יותר, חלקם תורמים בעבר, ואולי גם בהווה, לבנימין נתניהו. מדובר ברעיון מעניין שאם יקרה יגרום לסוג של טלטלה ביהדות ארה"ב.

נכון, רוב רובם של יהודי ארה"ב, משהו בסביבות 70% פלוס-מינוס, מזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. הם יצביעו עבור המועמד הדמוקרטי לנשיאות גם אם הוא לא יהיה אוהד ישראל מושבע. כמו אובמה, למשל. העניין הוא שיש גם מיעוט, והוא לא פחות דעתני וקולני, אולי אפילו לוהט. לא כל היהודים תומכי הרפובליקנים בארה"ב הם ימניים (בהקשר לימין הישראלי), וגם לא כל היהודים הימניים בארה"ב הם רפובליקנים, מה שבטוח זה שיש ביהדות ארה"ב שדירה קשיחה וקנאית של ימין אידיאולוגי לוהט, חבריה מתנגדים באופן מסורתי להקמת מדינה פלסטינית ואוחזים בדעות שאינן תואמות את המדיניות הנוכחית של בנימין נתניהו, שאימץ את פתרון שתי המדינות ב"נאום בר אילן" ב-2009. מדובר בבעלי ממון שמקורבים לימין הישראלי ושלוחיו השונים לאורך ההיסטוריה. אנשים כמו אריאל שרון, אהוד אולמרט (בגלגולו הקודם), נתניהו כמובן, משכו אחריהם שובל של מעריצים, שידעו גם להכניס יד לכיס העמוק ולסייע.

היום, היהודים הללו חשים מבודדים. דרכו של נתניהו, לפחות הפומבית, אינה דרכם. ג'יי סטריט, הם אומרים בשיחות סגורות, תומך ב"מדינת כל אזרחיה". מבחינתם, ג'יי סטריט אינו ציוני (אני חולק עובדתית על ההנחה הזו). איפא"ק, לדבריהם, הוא בטאון הממשלה, הוא תמיד יתמוך בכל ממשלה ישראלית ומהבחינה הזו הוא שייך לאו"ם. נטרלי. נוצר מצב בו לשמאל יש לובי מתעצם בוושינגטון (ג'יי סטריט), גם לממשלה יש לובי עצום בוושינגטון (איפא"ק), ורק לנו, לימין האמיתי, שלא נדד מעמדותיו כמו נתניהו במהלך השנים, אין ייצוג בוושינגטון, אין מנגנון מסודר של לחץ על הנשיא אובמה בסיטואציה רגישה כמו זו בה אנו נמצאים עכשיו. אין לובי יהודי מאורגן שיבהיר לאובמה ולג'ון קרי שהמשך הלחץ על ישראל יפגע בדמוקרטים בבחירות הבאות, אין מי שירכז את המאבק הזה, אין מי שיביא את הקול האותנטי של הימין בישראל לידיעת המחוקקים האמריקאים, התקשורת והציבור.

אם אכן יוקם זיפא"ק, זה יהיה מהלך דרמטי שיהפוך את ישראל למדינה עם שלושה מוקדי לובי גדולים בארה"ב. מכיוון שהבדיחה החבוטה ביותר בקשר ליהודים מבהירה שגם אם נסגור רק שני יהודים בתוך חדר נעול, יתברר שיש להם שלוש דעות, הרי שכאן מדובר במציאות שמאפילה על כל דמיון. מצד אחד, שלושה לובי'ז זה יפה. מצד שני, הכמות לא מעידה בהכרח על האיכות. במקום לייצר עמדה ישראלית אחידה ולרכז את המאמץ סביבה, ימצא עצמו המחוקק האמריקאי הממוצע מול שלל עסקנים ושתדלנים שינסו למשוך אותו לשלושה כיוונים שונים, והכל לטובת אותה מדינה. אני לא יודע כמה תשומות פרו-ישראליות תייצר הקקופוניה הזו, מה שבטוח ייצא ממנה זה כאב ראש גדול.

חלק ממחשבותיו של נתניהו בעודו עושה את דרכו לוושינגטון יוקדשו בוודאי ליריבו/שותפו אביגדור ליברמן. כמה שעות קודם יכול היה ראש הממשלה לקרוא כאן אצלנו (או לשמוע בערוץ 10 הישראלי) את החשיפה על החלטת ליברמן: למרות הפיתוי והתוכנית המגובשת שהוצגה לפניו לכיבוש הליכוד, ליברמן מחליט לרוץ בבחירות הבאות בנפרד. "ישראל ביתנו" קמה לתחייה.

ליברמן מעודד מהסקרים האחרונים בהם שונתה מגמת הצניחה שלו בסקרים, והחליט לסיים את הרומן עם הליכוד. באותה הזדמנות הוא משחרר אולטימטום מעניין: אם "חוק המשילות", שאמור להכניס שינויים בשיטת הממשל בישראל, לא יאושר בכנסת ב-10 במארס, "זה הסוף". כלומר, הוא מפרק את הממשלה.

עכשיו יש לנתניהו טיסה שלמה לטכס עצה מול המציאות החדשה הזו. הבעיה היא שבוושינגטון מחכות לו בעיות לא פחות סבוכות.

נתניהו יפגוש את אובמה ביום שני השבוע. אבו-מאזן יגיע ב-17 במארס. על הפרק המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. אובמה יודע שאם לא יבקיע עכשיו, כבר לא יבקיע. הראש שלו כבר בבחירות אמצע הקדנציה, אחריהן הוא יתחיל לצלוע לעבר סוף הכהונה. זה הזמן לפוש אחד אחרון, וזה מה שיקרה.

המשימה הקשה יותר ממתינה לאובמה אצל אבו-מאזן, שהוא עכשיו הגורם המעכב את הוצאת המסמך. הצוותים של מרטין אינדיק הצליחו לייצר סוג של הסכמות (אם כי מעורפלות) עם הצד הישראלי. ההחלטה האסטרטגית של נתניהו ברורה: לא הוא יכשיל את המהלך של קרי. הוא יזרום, גם אם ייאלץ לשלם מחיר פוליטי. הבעיה היא שהפלסטינים זורקים את ההצעות שמניח בפניהם קרי מכל המדרגות. הם לא מוכנים להכיר בכך שישראל היא מדינת העם היהודי, הם מתעקשים על זכות השיבה, הם לא מוכנים להידחק לשולי ירושלים, והכי גרוע זה שהם טוענים שאין להם שום תמריץ חיובי, הם לא מקבלים שום תמורה, שום סוכרייה, שתאפשר להם להתייצב מול הציבור שלהם. להיפך, הם אומרים, ישראל ממשיכה לבנות בשטחים כאילו כלום.

אובמה יבהיר לנתניהו ולאבו-מאזן, בקולו ותוך שימוש בהמחשות ויזואליות יצירתיות, מה פירושו של כישלון המשא ומתן. מה עלול לקרות אם לא יהיה מסמך, אם הדד-ליין לא יוארך, אם לא יוסכם הבסיס שעל פיו יימשכו הדיונים. המחיר יהיה כבד. שני הצדדים כבר שמעו וקיבלו חשבונית עתידית מפורטת, אבל הפעם הנשיא יעשה את זה בקולו, בחדר הסגלגל, אולי גם בארבע עיניים. זה יהיה רציני. נתניהו יהיה הקליינט הקל יותר. הוא יידרש לבצע מחוות שיאפשרו לאבו-מאזן להתגמש. כמו מה? כמו הסכמה לשחרור 16 האסירים הערבים-ישראלים שאמורים להשתחרר במסגרת הדיל הקיים, אך ממשלת ישראל (והציבור) מתנגדים לו בכל מאודם. נתניהו ישיב לאובמה באותה מטבע: איך זה שכל כך קל לך לדרוש מאיתנו לשחרר רוצחים נתעבים, וכמה קשה לך לשחרר את ג'ונתן פולארד שעוד מעט חוגג 30 שנה בכלא בתנאים קשים. מה גם שפולארד לא רצח ולא הרג איש. אני לא מוציא מכלל אפשרות הסכמה כזו או אחרת בין נתניהו לאובמה על שחרורו של פולארד בעתיד הנראה לעין.

ביבי ינסה למשוך את השיחה עם אובמה לכיוון האיראני. על זה הוא באמת אוהב לדבר. הוא משתוקק להסביר לאובמה כמה מסוכן המצב הנוכחי, איך משטר הסנקציות קורס לנגד עינינו, איך האיראנים ממשיכים לשטות בעולם ולהרוויח זמן. ספק אם אובמה יניח לנתניהו לבוא על סיפוקו בתחום הזה. אובמה ממוקד עכשיו בתהליך המדיני. אם הוא ממוקד, נתניהו ייאלץ להתמקד.

אחר כך יגיע אבו-מאזן. שם כבר מדובר במבוי סתום של ממש. אובמה צפוי להשתמש בכל הקלפים והמנופים שעומדים לרשותו. ספק אם אבו-מאזן יוכל לעמוד בלחץ. הוא צפוי להעלות, בנוסף לאסירים, גם דרישה להקפאת בנייה בשטחים. אובמה ילחש לו שישראל כבר הקפיאה את הבנייה מעבר לגדר ההפרדה ואפשר יהיה לחלץ עוד הקפאה סמלית בשאר השטח. זו תהיה שעתו הגדולה של אבו-מאזן. האם יפרוש כנפיים וימריא, או יעדיף להישאר בקן החמים והנוח של הסרבנות. מה שמדכא בכל זה, היא העובדה שגם אם ימריא, לא אל השמיים או האופק הוא יטוס, אלא להארכה של תקופת המשא ומתן, בדרך למבוי הסתום הבא.

 

 

More from Ben Caspit

The Middle East in your inbox

Deepen your knowledge of the Middle East

Recommended Articles