תרגיל ההשהיה האומלל של נתניהו

כיצד ניתן לתאר את התעקשותה של ישראל לחזק את מפעל ההתנחלויות בזמן המשא ומתן עם הפלסטינים? התחכמות? יהירות? זלזול בדעת הקהל הבינלאומית? או שמא סתם חוסר הבנה מצד ממשלת ישראל בראשות נתניהו לגבי משמעויות המדיניות הזו, תוצאותיה וסכנותיה?

ביום שישי (10 בינואר) הסתבר שנתניהו נתן אור ירוק לסבב בנייה נוסף בהתנחלויות במסגרת מה שזכה כבר לכינוי "שחרור בינוי". לא הועילו כל האזהרות, הבקשות והאיומים של הפלסטינים באשר לתוצאותיה ההרסניות של הכרזת בנייה שכזו. מאז החל המשא ומתן עם הפלסטינים בסוף חודש יולי 2013, הכריזה ממשלת נתניהו על הקמתן של 3,422 יחידות דיור בשטחים (לפי נתוני "שלום עכשיו"), לרבות ביישובי גב ההר, כלומר התנחלויות שעל פינוין העתידי במסגרת הסכם שלום דנים צוותי המשא ומתן הישראלי והפלסטיני.

כעת, בתגובה לשחרור 26 אסירים במסגרת הפעימה השלישית (31 בדצמבר), פרסם משרד השיכון בהנהגתו של השר אורי אוריאל מכרזים לשיווק קרקעות לכ-1,900 יחידות דיור מעבר לקו הירוק ביהודה ושומרון וירושלים, והביא על ישראל גינויים ואיומים.

אבל לפני שניגש למשמעות איומי החרם והסנקציות על ישראל, רצוי לעשות מעט סדר במספרים. לא כל הכרזת בנייה מבשילה לכדי בנייה בפועל. מרגע ההכרזה ועד הגשת התוכניות, מתן האישורים, הביצוע בפועל וכניסת דיירים לדירתם חדשה, עשויות לחלוף לפחות שלוש שנים. בשכונות הירושלמיות פסגת זאב, רמות ונווה יעקב, לדוגמה, שווקו בעבר קרקעות הכלולות כעת בהכרזתו החדשה של משרד השיכון. בזמנו לא נמצא להן דורש, ולא בטוח שימצאו להן דורשים גם עכשיו. כלומר, לפעמים מדובר באותם מכרזים שוב ושוב, כנראה רק כדי להראות (למי בדיוק?) שישראל נמצאת בתנופת בנייה משגשגת בהתנחלויות.