להקפיא את חוק פראוור
כל נציגי הבדואים מסכימים שיש למצוא פתרונות להסדרת התיישבותם בנגב, אבל באווירה הזאת אין שום סיכוי שחוק פראוור יעבור ללא שפיכות דמים. לכן עוד לפני שמשרטטים מפות ומחשבים פיצויים, יש לעצור הכל ולבנות אמון בין הצדדים.
הכתובת הייתה על הקיר. חוק פראוור להסדרת התיישבות הבדואים בנגב לא יעבור בשקט. לא בגלל שהצעת החוק רעה מאוד, לא בגלל שאיננה נותנת מענה הכרחי ונדרש להסדרתם של היישובים הלא מוכרים, אלא בעיקר בשל הגישה וההתייחסות של יוזמי החוק והממסד הישראלי כלפי אוכלוסיית הבדואים.
בשבת האחרונה (נובמבר 30), עוד לפני שדחפורים פשטו להרוס את היישובים הלא מוכרים וכוחות מג"ב ומשטרה הופעלו להוציא בכוח עשרות אלפי תושבים בדואים מבתיהם, הכעס והזעם פרצו החוצה. בשורה של הפגנות במקומות שונים בארץ נפצעו עשרות שוטרים ונעצרו עשרות מפגינים בדואים, הרואים בישראל של היום כמי ששמה לה למטרה לנשל אותם בכוח מאדמתם.
בראיון לאל-מוניטור שקיימתי בשבוע שעבר (26 בנובמבר) עם עטיה אל-אעסם, יו"ר המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, הוא הסביר כי מה שמונע מהבדואים לקבל את עיקרון ההסדרה של יוזמי החוק ומתכנניו זו ההזנחה וקיפוח האוכלוסייה הבדואית, אשר לדבריו הורחקה באופן שיטתי לחצר האחורית של מדינת ישראל בלי הבדל בין היישובים המוכרים ליישובים הלא מוכרים.
אבל השבר בין החברה הישראלית לבדואים לא נגרם רק בגלל הזנחה וקיפוח. רוב האוכלוסייה הבדואית בנגב אינה מאמינה בכוונותיה האמיתיות של ישראל לפתרון התיישבותי הולם בגלל מלחמת ההתשה היומיומית שמתחוללת מזה שנים בכפרים, בינה לבין עובדי הסיירת הירוקה, מג"ב והמשטרה. אלה מגיעים להרוס בתים לא חוקיים. ועל כן, חמולות שלמות של בדואים שאבותיהם שירתו בצה"ל ביחידות סיור והיו לגששים מיומנים, רואים בממסד הישראלי כמי שמחזיר להם רעה תחת טובה.
