דילוג לתוכן העיקרי

להקפיא את חוק פראוור

כל נציגי הבדואים מסכימים שיש למצוא פתרונות להסדרת התיישבותם בנגב, אבל באווירה הזאת אין שום סיכוי שחוק פראוור יעבור ללא שפיכות דמים. לכן עוד לפני שמשרטטים מפות ומחשבים פיצויים, יש לעצור הכל ולבנות אמון בין הצדדים.
A protester rolls a burning tyre towards Israeli police during a demonstration showing solidarity with Bedouin Arabs who are against a government displacement plan for Bedouins in the Southern Negev desert in the village of Hura in southern Israel November 30, 2013. REUTERS/Baz Ratner  (ISRAEL - Tags: CIVIL UNREST POLITICS TPX IMAGES OF THE DAY) - RTX15YV8

הכתובת הייתה על הקיר. חוק פראוור להסדרת התיישבות הבדואים בנגב לא יעבור בשקט. לא בגלל שהצעת החוק רעה מאוד, לא בגלל שאיננה נותנת מענה הכרחי ונדרש להסדרתם של היישובים הלא מוכרים, אלא בעיקר בשל הגישה וההתייחסות של יוזמי החוק והממסד הישראלי כלפי אוכלוסיית הבדואים.

בשבת האחרונה (נובמבר 30), עוד לפני שדחפורים פשטו להרוס את היישובים הלא מוכרים וכוחות מג"ב ומשטרה הופעלו להוציא בכוח עשרות אלפי תושבים בדואים מבתיהם, הכעס והזעם פרצו החוצה. בשורה של הפגנות במקומות שונים בארץ נפצעו עשרות שוטרים ונעצרו עשרות מפגינים בדואים, הרואים בישראל של היום כמי ששמה לה למטרה לנשל אותם בכוח מאדמתם.

בראיון לאל-מוניטור שקיימתי בשבוע שעבר (26 בנובמבר) עם עטיה אל-אעסם, יו"ר המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים, הוא הסביר כי מה שמונע מהבדואים לקבל את עיקרון ההסדרה של יוזמי החוק ומתכנניו זו ההזנחה וקיפוח האוכלוסייה הבדואית, אשר לדבריו הורחקה באופן שיטתי לחצר האחורית של מדינת ישראל בלי הבדל בין היישובים המוכרים ליישובים הלא מוכרים.

אבל השבר בין החברה הישראלית לבדואים לא נגרם רק בגלל הזנחה וקיפוח. רוב האוכלוסייה הבדואית בנגב אינה מאמינה בכוונותיה האמיתיות של ישראל לפתרון התיישבותי הולם בגלל מלחמת ההתשה היומיומית שמתחוללת מזה שנים בכפרים, בינה לבין עובדי הסיירת הירוקה, מג"ב והמשטרה. אלה מגיעים להרוס בתים לא חוקיים. ועל כן, חמולות שלמות של בדואים שאבותיהם שירתו בצה"ל ביחידות סיור והיו לגששים מיומנים, רואים בממסד הישראלי כמי שמחזיר להם רעה תחת טובה.

מי שנשלחו להרוס את הבתים הלא חוקיים שבנו, כי ישראל דחתה במשך שנים את הפתרון המתבקש, לשיטתם, היו לובשי מדים; פעולת ההריסה הוגדרו "מבצע" במסגרתו כוחות משטרה ומג"ב מגיעים בהפתעה ליישוב כדי לבצע את המלאכה ומתעמתים עם תושבים מקומיים, שביתם נהרס מול עיניהם.

מהצד הביטו ילדים ונערים בדואים, שראו באוכפי החוק, נציגי הממסד הישראלי, אויבים. הם כבר לא יתגייסו לשרת בצה"ל כפי שעשו אבותיהם או אחיהם הבוגרים. הידידות שהייתה קיימת מאז הקמת המדינה הפכה לעוינות. הקרע הפך לעובדה מצערת.

בצד הישראלי הטרמינולוגיה השלטת כאמור היא במונחים צבאיים, במאבק על קרקע. דברים ברוח זאת ביטא שר החוץ אביגדור ליברמן בדף הפייסבוק שלו: "לא מדובר בבעיה חברתית ולא במצוקת דיור", קבע השר, "אלא במאבק על הקרקע, כפי שהיה כבר במאה ה-19 עם ייסוד המושבות הראשונות... אנחנו נלחמים על קרקעות הלאום של העם היהודי, ויש כאלו שבאופן מכוון מנסים לשדוד אותן ולהשתלט עליהן בכוח".

ליברמן אינו לבד. השיח הישראלי בנושא קרקעות הבדואים נסב בשנים האחרונות סביב "כיבוש", "השתלטות" ו"אובדן הנגב". אבל ללא פתרונות התיישבותיים ממשלתיים ונוכח ריבוי טבעי גדול בקרב האוכלוסייה, לא נותרה לבדואים שום ברירה אלא בנייה בלתי חוקית והתרחבות גדולה ביישובים הלא מוכרים.

הדחייה הבלתי מוסברת של מציאת פתרונות התיישבותיים לבדואים שנשארו מחוץ לשבע העיירות שנבנו בשנות השבעים, יצרה קרע עמוק עם האוכלוסייה הבדואית כולה. במהלך ההפגנות השבוע זעקו המפגינים "מדינת מתנחלים", והתכוונו לסלחנות הרבה שמגלה הממסד הישראלי כלפי הבנייה בהתנחלויות ולהתחשבות בריבוי הטבעי שם, בניגוד גמור להתעלמות מהריבוי של הבדואים בנגב במשך עשרים השנים האחרונות.

וכך מצוקה חברתית, רצון לשמר תרבות ומסורת וחילוקי דעות על פיצויים ובעלות על הקרקע, הפכו אט אט למאבק על קרקעות, מאבק בין קרקע בדואית לקרקע יהודית. המתחים והמשקעים הופכים כעת כל פיתרון, הוגן ככל שיהיה, כתרגיל נוסף במלחמת ההתשה המתנהלת על הקרקע. באווירה הזאת אין שום סיכוי שחוק פראוור יעבור בשלום. החשדנות והעוינות הפכו לחזות הכול.

לכן, לפני שיישפך כאן דם והקרע בין הבדואים לחברה הישראלית ייהפך לטרגדיה נוראה, יש לעצור הכל ולעשות חושבים ביחד עם נציגי הבדואים. אין צורך להתעקש לקדם את הצעת החוק בכל מצב ובכל דרך.

תוכנית פראוור איננה תוכנית רעה. היא אולי לוקה בחסר כי לא הביאה בחשבון, שהתושבים הבדואים בכפרים הלא מוכרים אינם מאמינים שהמדינה יוזמת תוכנית מתוך מחשבה כנה להקל את מצוקתם ולמען עתידם. אבל ביסוד המתווה שגובש, חלק מהכפרים הלא מוכרים אמורים להפוך ליישובי קבע מוכרים אשר יזכו למשאבי פיתוח ותשתיות.

כדי להגיע לשלב הזה, של יישוב מרצון ולא בכפייה, יש לחדש את האמון בין הצדדים, וזאת בכמה דרכים: להקפיא את קידום החוק בקריאה שנייה ושלישית; להפסיק לדבר במונחים של מלחמה על הקרקע ולדבר שלום; לצרף את נציגי הבדואים - ראשי מועצות וכפרים, לדיונים על פרטי החוק; להכשיר את הקרקע כך שתאפשר בניית יישובי קבע; ולבנות אמון בין האוכלוסייה הבדואית לממסד הישראלי ולחברה הישראלית כולה.

נציגי הבדואים, כולם בלי יוצא מן הכלל, מסכימים שיש למצוא פתרונות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, ומודים כי המצב היום דורש שינוי וטיפול. אבל כדי להגיע להבנות והסכמות נדרשת עבודה רבה, עוד לפני שרטוט המפות וחישובי תשלום הפיצויים.

Start your PRO membership today.

Join the Middle East's top business and policy professionals to access exclusive PRO insights today.

Join Al-Monitor PRO Start with 1-week free trial