השד הדמוגרפי שוב יוצא מהבקבוק

מיום הקמתה, פיתחה מדינת ישראל חשש מהנושא הדמוגרפי. אין כמעט שיח על יחסי יהודים-ערבים, שהדמוגרפיה איננה משחקת בו תפקיד מרכזי. אין כמעט דיון על יישובים יהודיים בגליל ובנגב, שלא משתרבב לתוכו שד הדמוגרפיה - כמה יהודים מול כמה ערבים. אם נמצא ששיעור היהודים גבוה, מורגשת אנחת רווחה. אם, להכעיס, שיעור הערבים גבוה, נשמעת צפירת אזעקה. 

אפשר להבין ולהזדהות עם הסיבות לכך שישראל אימצה מיומה הראשון את מדיניות "הרוב היהודי". ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי כמיעוט נרדף הולידה נחישות לשנות את המצב הזה, להבטיח ליהודים ביטחון במדינתם החדשה/ישנה. בהתאם לכך, המדינה הצעירה הכינה את עצמה לקלוט יהודים, וכמה שיותר יהודים. קברניטיה לא חסכו מאמץ ואמצעים כדי להבטיח, שיישמר פער גדול בין היהודים ובין הערבים בתוך המדינה.

במשך השנים הרבות בהן שימשתי כעיתונאי, הרביתי לעסוק בגליל ובנגב במסגרת כתיבתי על יישובי הפריפריה. בפריפריה שוכנות ערי הפיתוח, המצוקה הכלכלית והחברתית, ישראל השנייה. אבל שם גם שוכנים רוב הערבים בישראל. בגליל ובנגב.