דילוג לתוכן העיקרי

משטרת ישראל מזניחה את הטיפול בפשיעה במגזר הערבי

בזמן שישראל סוערת מגל התנקשויות פליליות במרכזי הערים הגדולות, תופעה דומה ביישובים הערביים זוכה להתעלמות כמעט מוחלטת - גם מהתקשורת וגם מהמשטרה.
A Israeli border police officer looks as a municipality worker washes off graffiti sprayed on a wall in the Arab neighborhood of Beit Hanina in East Jerusalem June 24, 2013. Graffiti was sprayed and tires were slashed on 21 cars overnight in Beit Hanina in what appeared to be another in a series of "Price Tag" attacks by suspected Jewish militants. Police opened an investigation. The graffiti read: "We will not remain silent in the face of the stone-throwing". REUTERS/Ammar Awad (JERUSALEM - Tags: POLITICS

 

שתי פרשות פליליות חמורות נחשפו השבוע בישראל, שתיהן קשורות לזמרים פופולריים – אחד ערבי ואחד יהודי. שמו של הכוכב הישראלי היהודי, שאסור לפרסום בשלב זה, נקשר למסיבות שבהן התקיימו יחסי מין עם קטינות. התקשורת סיקרה בהרחבה כל פרט שהותר לפרסום מחקירת המשטרה, והמידע תפס את הכותרות הראשיות של העיתונים ושל מהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו. "פרשת הזמר המוכר" הפכה לשיחת היום, לאחר שבחודשים האחרונים צוות משטרתי מיוחד פעל בחשאי לאיסוף ראיות ועדויות.

האירוע השני קשור לכוכב המוסיקה הערבי-ישראלי, שפיק כבהא, מהזמרים האהובים והוותיקים בקרב ערביי ישראל והשטחים. כבהא נרצח ביריות לפני שלושה שבועות [22 באוקטובר] על ידי מתנקש רכוב על אופנוע בכניסה לאום אל פחם. הרצח הכה בהלם את ערביי ישראל לא רק בגלל שכבהא היה אמן נערץ במשך יותר משלושה עשורים, אלא גם בגלל הקלות הבלתי נסבלת שבה נרצח אדם שלא היה מעורב בפלילים, זמן קצר אחרי שסיים להופיע בחתונה. בהלווייתו השתתפו יותר מעשרת אלפים בני אדם, ובכפר קרע שבו התגורר הפגינו אלפים בדרישה מהמשטרה לפעול במרץ לאיתור הרוצחים.

הדרמה הגדולה הזאת לא זכתה כמעט לסיקור בתקשורת הארצית בישראל, כאילו האירועים התרחשו במדינה אחרת. לרוב המוחלט בציבור היהודי אין מושג מי היה שפיק כבהא, ומעבר לכך, רצח לאור יום של אזרח ערבי אינו נחשב בתקשורת הישראלית לחדשות מעניינות. לעתים אפילו לא מקדישים לו משפט וחצי במהדורות החדשות, ובטח שלא עוקבים אחר התקדמות החקירה. בעיניי רבים בישראל, האזרחים הערביים הפכו לשקופים. הרצח של שפיק כבהא פורסם בידיעה צדדית בעיתונים רק אחרי שהמשטרה עצרה שלושה חשודים בפרשה, וחשפה את סיבת הרצח: על פי החשד, הוא נורה למוות כי סירב להופיע בחתונה של בני משפחת החשודים.

רציחות הפכו לעניין שכיח במגזר הערבי. מחקר רב שנתי שנערך באוניברסיטת חיפה ע"י פרופ' אריה רטנר, ראש המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה וע''י פרופ' גדעון פישמן, בדק את האלימות בחברה הישראלית בין השנים 2007-1980. המחקר מצביע על כך כי שיעור העבריינים בעבירות אלימות ובאלימות קשה בתוך המגזר הערבי גבוה משמעותית מייצוגם של ערביי ישראל באוכלוסייה. במקרים מסויימים הוא כפול ואף פי שלוש מחלקם באוכלוסייה הכללית . 

יתירה מזאת, נתונים של משטרת ישראל קובעים כי 79 אחוזים מאירועי הירי בישראל מתרחשים במגזר הערבי. הסיבה לכך היא כמובן כמות הנשק והתחמושת אותה ניתן למצוא בכפרים ובערים הערבים.

תושבי כפר קרע, כפרו של שפיק כבהא פנו לאחרונה בעצומה ובמכתב גלוי לראש הממשלה בנימין נתניהו בזו הלשון: “בשעה שהזרקורים מופנים לעבר מרכז המדינה ומבליטים את האלימות המשתוללת ברחובות תל אביב והמרכז, ואשר מסתיימים בדרך כלל בתשבוחות ליחידת להב ול"מר מרכז", הרי שמקרי הרצח אצלנו כמעט לא מפוענחים...כיום לצערנו כל מי שיש לו נשק או מי שעובר על החוק הוא החזק והכל יכול ויכול לקחת חייו של אדם בלי לשלם על כך. לצערנו זה עלול לשמש דוגמה לדור הצעיר".  

התחושה שמשטרת ישראל והרשויות בישראל נוקטים איפה ואיפה, מקבלת חיזוק מסיפורה של סיהאם אגבארייה מאום אל פחם שאיבדה לפני שנתיים את בעלה ושני ילדיה שנרצחו ביריות מתנקש. לאחר הרצח השתתפה אגבארייה בדיון בכנסת תחת הכותרת טרור אזרחי בחברה הערבית. ראש הממשלה בנימין נתניהו פנה אליה, אמר כי "הלב של כולנו נקרע" מהמקרה, והבטיח לסייע לה. שנה עברה, ואגבארייה טוענת כי ראש הממשלה לא עמד בהבטחתו ודבר לא נעשה. רוצח בעלה ושני ילדיה עדיין מסתובב חופשי.

הרציחות האחרונות מעלות שוב, וביתר שאת, את השאלה מדוע הרשויות בישראל אינן נלחמות בתופעת ההתחמשות בקרב האוכלוסייה הערבית. מדוע המשטרה, המחויבת לביטחונם של אזרחי המדינה הערבים בדיוק כמו היהודים, לא עושה דבר למרות הנתונים החמורים המוכרים לה היטב? איש לא הכריז מלחמה על הפשיעה במגזר. דיוני חירום אינם מתכנסים במטה המשטרה, והנושא אינו עומד כלל לדיון בישיבות ממשלה. אף אחד אפילו לא דורש למגר את התופעה או לפתוח במבצע לאיסוף כלי נשק במגזר הערבי. נציגים של ערביי ישראל טוענים שבשנים האחרונות המשטרה נוהגת במדיניות של העלמת עין, על אף פניות רבות מצד ראשי ערים ומועצות, ואפילו חברי כנסת, בבקשה שתטפל בבעיה. ראש עיר ערבית עמו שוחחתי, אשר ביקש להישאר בעילום שם, העריך כי אין בית אחד בערים ובכפרים הערביים שאין בו לפחות כלי נשק אחד.

מלחמת הכנופיות ושורת הרציחות במגזר הערבי מתרחשות במקביל להתחזקותו של הפשע המאורגן בישראל וחיסולים לאור היום במרכזי ערים רבות במדינה. 

אולם בעוד המשטרה מקצה משאבים עצומים למלחמה בראשי הפשע המאורגן ולמאמץ להגביר את תחושת הביטחון האישי של אזרחי ישראל בערים הגדולות במרכז הארץ, אין ניסיון דומה לפתור את הבעיות האלה בקרב האוכלוסייה הערבית.

קיימות שתי סיבות עיקריות להזנחת השיטור במגזר הערבי. האחת היא חוסר העיסוק של התקשורת הישראלית בנושא, מתוך הנחת יסוד שרוב הציבור היהודי אינו מגלה עניין בציבור הערבי . מבחינת רוב הישראלים, הפשיעה במגזר היא כמעט עניין חיצוני שאינו נוגע להם. הסיבה השנייה מורכבת יותר: מאז אירועי הדמים באוקטובר 2000, שבהם כוחות משטרה הרגו 13 מפגינים ערבים, נוצר משבר אמון חמור בין האזרחים הערבים לממסד הישראלי בכלל למשטרה בפרט. חוסר האמון בין הצדדים גרם לירידה במספר הצעירים הערבים המתגייסים לשורות המשטרה. בנוסף, שוטרים המגיעים ליישובים ערבים לצורך עבודה שוטפת נתקלים לעתים בהתנגדות אלימה מקרב התושבים.

הדרך היחידה להתמודד עם הבעיה היא להחזיר את האמון בין משטרת ישראל לציבור הערבי במדינה. יש לקיים סדרה של מפגשים בין הצדדים בעידוד ובתמיכת ראשי הערים והמועצות. יש ליזום מהלכי פיוס והסברה, ועל המשטרה להבהיר כי היא רואה בביטחונם של אזרחיה הערבים משימה שווה בחשיבותה לזו בקרב יתר האזרחים. רק אז ניתן יהיה לדבר ברצינות על מיגור הפשע, איסוף מצבורי הנשק, ומרדף אחר כנופיות הפשע במגזר הערבי.

 

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles