דילוג לתוכן העיקרי

הסכם ז'נבה – טוב או רע ליהודים?

ויכוח בישראל בעקבות ההסכם ההיסטורי בין איראן למעצמות: מצד אחד נבואות זעם מבית מדרשו של נתניהו, מצד שני אלו הסבורים כי יש לפעול בדרכים דיפלומטיות כדי להשפיע על ההסכם הסופי.
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu (C) and army chief Lieutenant-General Gabi Ashkenazi (L) observe a military exercise at Elyakim military base near the northern city of Haifa May 11, 2010. QUALITY FROM SOURCE. REUTERS/Eran Yuppy Cohen/Pool (ISRAEL - Tags: POLITICS MILITARY) - RTR2DQUY

ביום שני (25 בנובמבר), קצת יותר מיממה לאחר שנחתם ההסכם ההיסטורי בין איראן למעצמות, התקיים בישראל תרגיל אווירי גדול בהשתתפות חילות אוויר זרים רבים (ארה"ב, ישראל, יוון ואיטליה).

חיל האוויר הישראלי הקצה לתרגיל שבע טייסות, כמות מטוסים עצומה יחסית לגודלו, והוא הוגדר כתרגיל שמדמה מלחמה עם מדינה בעלת צבא גדול וחיל אוויר מודרני. נדמה לי שההגדרה של איראן מתאימה להגדרת "האויב" בתרגיל. מצד שני, תרגיל מהסוג הזה נקבע זמן רב מראש, לא מדובר במהלך שניתן לארגן ולבצע מהיום למחר, כך שסמיכות קיומו לחתימה על ההסכם בז'נבה יכולה להיכנס להגדרת "צירוף מקרים" בקלות יחסית. יחד עם זאת, המזרח התיכון הוא מקום בו צירופי מקרים ביזאריים יכולים להפוך למציאות מדממת תוך זמן קצר.

בישראל מתקיים בימים האחרונים ויכוח סמוי בין אלה שתומכים במדיניות שמוביל בנימין נתניהו, מדיניות של ביקורת פומבית נוקבת תוך התנגשות פרונטלית בהסכם ובמי שחתמו עליו, תוך כדי הצהרה ש"ההסכם אינו מחייב את ישראל" וש"ישראל תמנע מאיראן נשק גרעיני גם אם תצטרך לעשות זאת לבדה", לבין אלה שסבורים שההסכם הוא עובדה מוגמרת, ושכדאי מאוד לישראל להתיישר עם המציאות ולנסות להשפיע בדרכים דיפלומטיות על ההסכם הסופי שאמור להיות מושג תוך כחצי שנה.

משלחת של המועצה לביטחון לאומי הישראלית, בראשות ראש המועצה הטרי איש המוסד לשעבר יוסי כהן, יוצאת בימים אלה לארה"ב למפגשים עם הדרג המקביל בארה"ב כדי "לפתוח בהתייעצויות", כהגדרתו של הנשיא אובמה, לקראת חידוש המגעים עם איראן.

על רקע הוויכוח הזה, נשאלות בישראל כמה שאלות מעניינות. הראשונה היא, מה היה קורה לו תקפה ישראל את איראן בעצמה בספטמבר 2009 או בספטמבר 2010, שני תאריכים בהם התכונן צה"ל למבצע צבאי רחב היקף באיראן והדרג המדיני (קרי נתניהו ושר הביטחון ברק) הורו למערכת הביטחון הישראלית ולחיל האוויר לבצע "דריכה" ולהיות מוכנים לפעולה. אלה היו ימים של מתיחות שיא, ראשי מערכת הביטחון סירבו "לדרוך" את המערכת ללא הוראה מפורשת של הקבינט, כפי שדורש החוק הישראלי, פרטים מתוך חדרי החדרים הגועשים אז כבר דלפו לתקשורת ועל פיהם מדובר היה בדרמה היסטורית של ממש.

בשורה התחתונה, ישראל לא תקפה. נתניהו יכול להאשים בכך את תבוסתנותם של ראשי מערכת הביטחון, אבל ההיסטוריה תרשום את אי המעשה הישראלי על שמו. ראש ממשלה בישראל יכול ומסוגל להשיג אישור לכל תקיפה שהיא, אם הוא באמת רוצה לבצע אותה ואם הוא נחוש ומאמין במהלך בעצמו. נתניהו, שאומץ אינו התכונה הבולטת במכלול אישיותו, הוא ראש ממשלה שלא תקף אף פעם בשום מקום באופן רציני, אלא תמיד חמק מעימותים רחבי היקף.

בימים אלה הוא מייסר את עצמו איך החטיא את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה על דרכו (בשנים ההן איראן טרם נכנסה ל"מרחב החסינות" שלה, רוב האתרים החשובים לא היו מבוטנים במעבה האדמה), ומנסח לעצמו את כתב האישום שיגיש, אם יגיש, ביום מן הימים, לקודמיו ולגנרלים שלו.

רעיון התקיפה הישראלית היה מבוסס על ההנחה שתקיפה כזו תגרור גם את ארה"ב להשלים את המלאכה. בישראל יודעים שאי אפשר להשלים את המלאכה באיראן ללא מעצמה אמיתית, בעלת גוף (ונושאות מטוסים) שתדע להמשיך את המומנטום ואת הלחץ האווירי על אתרי הגרעין, עד השלמת האייתוללות עם אובדן החלום. במקביל, היה צורך לגייס את הקהילה הבינלאומית להטלת בלוקדה (סגר ימי) אמיתית על איראן ביום שאחרי, באופן שלא יאפשר לאיראנים לשקם את הניתן לשיקום.

מעל שתי הנחות היסוד הללו התנוססו סימני שאלה רבים, הם שעוררו את הספקות בלבם של הגנרלים הישראלים והם שהיטו בסופו של דבר את הכף לטובת אי תקיפה. יחד עם זאת, לא חסרים במערכת הביטחונית והפוליטית בישראל גם גורמים שסבורים שתקיפה ישראלית מאסיבית, ממוקדת ומוצלחת לפני שנתיים או שלוש על מרכזי הגרעין האיראניים, הייתה יכולה לספק את הסחורה ולאתחל מהלך בינלאומי שהיה מביא לתוצאות המקוות. אלה הסבורים כך נמצאים, עדיין, במיעוט מבוטל בישראל.

שאלה נוספת הנשאלת כיום היא האם האופציה הצבאית הישראלית עדיין קיימת. גם לשאלה הזו יש תשובה מורכבת. טכנית, היא קיימת. ישראל השקיעה סכומי עתק (כ-12 מיליארד שקלים) באופציה הזו. היא מסוגלת להביא כמות גדולה של כלי טיס (מאוישים ולא מאוישים) אל מעל שמי איראן, היא מסוגלת להמטיר על אתרי הגרעין מערכות חימוש מפתיעות מאוד ביעילותן ובחודרניות שלהן, היא מסוגלת לעשות את זה יותר מפעם אחת והיא מסוגלת להפתיע עם כל מיני אמצעים ורעיונות מיוחדים שיגרמו נזק ממשי לתוכנית האיראנית.

העניין הוא, שזה לא מספיק. ההיתכנות למהלך המשך אמריקאי או בינלאומי היום, אינה קיימת. ההיתכנות לסנקציות ובלוקדות שיוטלו בעקבות התקיפה היום, אינה קיימת.

ישראל החליפה את איראן ונכנסה לנעלי המדינה המנודה, זו שאף אחד לא באמת סופר, זו שלא מקשיבים לה. זה קרה, אומרים בישראל, בגלל אותה מדיניות ה"גוועלד" שאימץ נתניהו, והפיכתו לנביא הזעם האחרון שמאיים לשרוף את המועדון, להפוך את השולחן ולקלקל את המסיבה. למדיניות הזו יש מחיר, והוא בא לידי ביטוי בהצהרה הבריטית משלשום, שמזהירה את ישראל לבל "תחתור" נגד ההסכם עם איראן.

נכון לעכשיו, מהלך צבאי ישראלי עצמאי ולעומתי נגד איראן יהיה שקול להתאבדות, ויחיש מאוד את התגרענותה של איראן, שתראה עצמה חופשיה ממגבלות ותסתער לעבר הפצצה ללא הפרעה.

השאלה השלישית היא, מהי דעתם של גורמי המקצוע במערכת הביטחון הישראלית על ההסכם. אלה שהיו, ואלה שמכהנים.

לגבי החלק הראשון, התשובה ברורה: מאיר דגן, לשעבר ראש המוסד, ויובל דיסקין, לשעבר ראש השב"כ, סבורים שההסכם עם איראן לא מושלם, יש בו לא מעט חורים, אבל תועלתו רבה מנזקו, הוא עוצר את המשך המרוץ האיראני ופותח תקווה להסכם סופי חיובי. הם שלמים לגמרי עם עמדתם ההיסטורית שבלמה מתקפה ישראלית. בעמדה דומה מחזיקים גם הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי וראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין, שאף רמז בכמה התבטאויות פומביות על עמדתו. קודמו של ידלין, האלוף אהרן זאבי-פרקש, מחזיק בעמדה דומה.

ומה חושבים המכהנים? הרמטכ"ל רב אלוף בני גנץ, ראש אמ"ן אלוף אביב כוכבי, ראש המוסד תמיר פרדו וראש השב"כ יורם כהן? הם לא יכולים להתבטא ולא יכולים להחצין את רגשותיהם, אבל בפורומים הפנימיים הם המשיכו להתנגד למהלך צבאי ישראלי עצמאי לאורך כל הדרך. באשר להסכם, הטונים הנשמעים מאמ"ן, אגף המודיעין של צה"ל, שונים במקצת ממה שמשדרים נתניהו ושריו הבכירים. בניתוחים של אמ"ן יש בהסכם ז'נבה פלוסים ומינוסים, יש בו יתרונות והישגים לצד חסרונות, משגים ובעיות, אבל הדבר העיקרי שאין בעמדת אמ"ן, יחסית לעמדת הממשלה, זו הפאניקה.

בדרג הצבאי המקצועי בישראל אף אחד לא מבוהל, איש לא מדבר על קטסטרופה ועל שואה שנייה מתקרבת, אנשים דנים במה שהושג בכובד ראש ובענייניות. טוב, נבואות הזעם זה לא התפקיד שלהם. בשביל זה יש לנו את נתניהו.

More from Ben Caspit

Recommended Articles