איוולת מתוכננת להפליא

לצוות המשא ומתן של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי צורף לאחרונה דיוויד מקובסקי, ששימש בעבר כמנהל הפרויקט של מכון וושינגטון לתמיכה בתהליך השלום במזרח התיכון. במאמר שפרסם בוול סטריט ז'ורנל בשנת 2009, לא השאיר מקובסקי מקום רב לתהייה באשר לעמדתו בנוגע להתנחלויות. "הרעיון כי ישראל תוכל להמשיך לבנות התנחלויות עוד עשרות שנים מבלי לקחת בחשבון את ההשפעה של מעשיה על חיי הפלסטינים, הוא איוולת של ממש", כתב עמיתי לשעבר מעיתון הארץ (גילוי נאות: וגם הפרטנר שלי במגרש הטניס) והוסיף: "הדרך היחידה להתמודד עם סוגיית ההתנחלויות היא לעקוף אותה, על-ידי חזרה לתהליך השלום וזינוק ישיר למשא ומתן לקראת הסכם סופי באשר לשטחים".

ארבע שנים וחצי חלפו מאז נכתבו הדברים הללו. במהלכן חודש המשא ומתן בנושא גבולות הקבע, מבלי שנרשמה התקדמות מרשימה באותו "תהליך השלום". תנופת הבנייה בהתנחלויות דווקא התקדמה באופן מרשים למדי: מאז 2009 ועד תום כהונתה של ממשלת נתניהו השנייה הוחל בבנייתן של 6,867 יחידות דיור חדשות בגדה המערבית, מהן יותר משליש מעברו המזרחי של תוואי גדר ההפרדה.

השבוע (25 בנובמבר) פורסם, כי מועצת התכנון העליונה של המינהל האזרחי אישרה את קידום בנייתן של 800 יחידות דיור חדשות. תכניות אלה כוללות בנייה בשני מאחזים: גבעת סלעית שבבקעת הירדן ונופי פרת – מאחז שפונה על-ידי המדינה מספר פעמים, עד שלבסוף הוחלט להכשירו ולהפוך אותו ליישוב גדול ומשגשג.

הרעיון של סלילת "כביש עוקף (סוגיית) ההתנחלויות" על-ידי שרטוט גבולות הקבע, כפי שהציע מקובסקי, מתעלם אפוא ממטרתו העיקרית של המפעל הזה: להעמיק את השליטה הישראלית בשטח, תוך פגיעה בזכויותיהם הקולקטיביות והפרטיות של הפלסטינים. בחסות המשא ומתן המקרטע הפכה הגדה המערבית למערב הפרוע. בעת שהמדינאים נכנסים ל"חדר", כפי שנוהגת השרה ציפי לבני לומר, קובעים אחרים עובדות בחצר האחורית של החברה הישראלית.

עדות טרייה, אחת מני רבות, למציאות הזאת הגיעה השבוע לאל-מוניטור משני פעילי ארגון זכויות האדם תעאיוש, שיצאו בשבת האחרונה ללוות חקלאים פלסטינים בדרום הר חברון. האירוע המתואר התרחש על אדמה פלסטינית, שמדינת ישראל התחייבה בפני בית המשפט העליון לפנותה מגידולים ששתלו עליה מתנחלים פולשים.

"כשהגענו לאזור החממות כבר היו שם כעשרה מתנחלים. הם תקפו את הפלסטינים, בעיקר את הילדים. כשירדנו למטה עם המצלמה הם תקפו גם אותנו, ושברו את אחת משתי המצלמות שלנו. קראתי לעזרה לקצין משטרה שהיה במקום. הוא החזיר לי את המצלמה מרוסקת לגמרי ולא עצר או עיכב איש מהמתנחלים. כשהמתנחלים תקפו את אחד הפלסטינים או אותנו, החיילים לא עשו דבר, או שעצרו את הפלסטיני באלימות. הם עשו למעשה יד אחת עם המתנחלים. אחדים מהם עברו בינינו ונתנו לנו בעיטות קטנות".

הקהילה הבינלאומית, על מוסדותיה השונים, כבר התריעה על אלימות המתנחלים כלפי תושביה הפלסטינים של הגדה, והדגישה את חובת ישראל להגן עליהם. בתגובה, הבטיחה המדינה לפעול בנושא והצביעה על הקמת מחוז ש"י במשטרה כעדות לרצינותה. אירוע זה ודומיו מלמדים שהשוטרים והחיילים המוצבים בגדה אינם חלק מהפתרון, אלא חלק מהותי מהבעיה. עדי ראייה סיפרו לי שקציני המינהל, הצבא, המשטרה ומג"ב שנכחו במקום, התנהגו כמי שתפקידם אינו לרסן את הפורעים היהודים, אלא לתרום לדחיקת רגליהם של הפלסטינים.

לא רק פעילי שמאל וזכויות אדם מבקרים את ההפקרות שנוהגת המדינה, בכל מה שנוגע לשמירה על החוק וכיבוד חובותיה כלפי האוכלוסייה הנתונה למרותה בשטחים המוחזקים. ב-18 בנובמבר נתן בית המשפט העליון, בראשות הנשיא אשר גרוניס, ביטוי לדעתו על יחסה של המדינה לחוקים שהיא עצמה קבעה שם, ולהחלטותיה של הערכאה המשפטית הבכירה ביותר בישראל בנוגע לאותם שטחים:

"הגיעה העת להורות למדינה לעמוד בהתחייבויותיה ולקיימן. נוכח הזמן הרב שעבר מעת שהוגשה העתירה ומעת שהתחייבה המדינה לפנות את המבנים, גוברת חשיבותו של האינטרס הציבורי בשלטון החוק ובקיום ההתחייבויות. הדבר נכון ביתר שאת באותם מקרים בהם אי-קיום המדיניות מביא להמשך הפגיעה בזכויות הקניין של התושבים המוגנים", נכתב בפסק-דין (חלקי) שניתן בעתירה של שלום עכשיו נגד בניית בתים בשלושה מאחזים על קרקע פלסטינית פרטית.

השופטים גינו את "גרירת הרגליים המתמשכת של המדינה, את היעדר האכיפה ואת אי-החוקיות" בעניין התחייבותה לפנות מבנים שהוקמו על קרקע פרטית. "לא זו בלבד שהמבנים נותרו על כנם", נזפו השופטים, "אלא שמהודעות הצדדים התברר שבשנים בהם מתנהלת העתירה, נבנו אף מבנים חדשים, חלקם על קרקע פרטית".

החבר החדש בצוות המשא ומתן של קרי סבור, כאמור, כי מפעל ההתנחלויות הינו "איוולת", אך ניתן להתגבר עליה על-ידי שרטוט גבולות הקבע בין ישראל לפלסטין. לדעתו, השיחות שקיימו ראש הממשלה אהוד אולמרט והנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס ( אבו מאזן) בשנת 2008 מעידות, כי הפער בנושא זה ניתן לגישור. ברם, לא כך סבורים שני השרים הבכירים ביותר המכהנים בממשלה הנוכחית. שר החוץ אביגדור ליברמן, שחזרתו למשרדו לוותה בהערכות/תקוות כי הוא מיתן את עמדותיו, אמר ב-17 בנובמבר, כי "אותה תזה שמנסים להציג, שחייבים פשרות כואבות ושההתנחלויות הן מכשול – התפיסה הזו היא המצאה נטו". שלושה ימים לפני כן קבע שר הביטחון משה יעלון, מי שממונה על השטחים הכבושים, כי "זכותם של יהודים להתיישב בכל שטחי ארץ ישראל".

המשבר בין ישראל לאיחוד האירופי בנושא הגבלות על מימון גופי מחקר הקשורים להתנחלויות, שעיכב את החתימה על הסכם שיתוף הפעולה המדעי במסגרת תכנית horizon 2020, יכול אולי ללמד, שבאירופה ערים לכך שההתנחלויות אינן רק מכשול לשלום. הם גילו שהמפעל הזה הוא חבית אבק שריפה על לוע הר געש. הגיעה השעה שגם מקובסקי וחבריו בצוות השלום האמריקאי יבינו, שמדיניות ההתנחלות איננה "איוולת". זו מדיניות מכוונת, ברורה ומנצחת. אם הם יוסיפו להסתפק במילות גנאי ולהמשיך לדשדש בעוד פרק בסימפוניה הבלתי נגמרת המכונה "תהליך השלום" - השיירה האלימה תוסיף לעבור על פנינו/פניהם, ומנגינת המתנחלים לעולם תישאר.