דילוג לתוכן העיקרי

ארגון נפגעי המדיניות האמריקאית במזרח התיכון

נטישת ארצות הברית את בעלות בריתה הוותיקות באזור מקרבת אותן זו לזו. נדמה שהאמריקאים לא יירגעו עד שלא יחריבו את מה שבנו הממשלים הקודמים בעמל ויזע במזרח התיכון
U.S. President Barack Obama walks out after speaking about the violence in Egypt while at his rental vacation home on the Massachusetts island of Martha's Vineyard in Chilmark August 15, 2013.      REUTERS/Larry Downing  (UNITED STATES - Tags: POLITICS) - RTX12MDQ

 

העיתוי שנבחר לביצוע הפיגוע הקטלני ליד שגרירות איראן בביירות (19 בנובמבר), הוא העיתוי הרגיש ביותר שאפשר להעלות על הדעת: יממה לפני חידוש המשא ומתן בין איראן למעצמות בז'נבה, לקראת חתימה על הסכם אפשרי, בעוד נשיא צרפת פרנסואה הולנד מבקר בירושלים, ישראל מחרידה ומבהילה עולם ומלואו עם נבואות אפוקליפטיות באשר ל"הסכם הכניעה" מול איראן ומזרח תיכון מבעבע ונפיץ מאי פעם; מה הפלא שאיראן הזדרזה, שלא כהרגלה, להפנות אצבע מאשימה לעבר ישראל, כאחראית לפיגוע.

ישראל הרשמית מכחישה בתוקף. גורמי ביטחון ישראלים איתם שוחחתי, מגחכים: "ישראל מעולם לא השתמשה במחבלים מתאבדים, המונח הזה לא קיים בתרבות שלנו ואין לנו עניין להתערב במלחמה הניטשת בין שיעים לסונים במזרח התיכון בכלל, ועל אדמת סוריה ולבנון בפרט".

הרמז של הגורם הישראלי ברור: את הפיגוע, על פי ההערכות בישראל, ביצע ארגון טרור סוני מיליטנטי, בעל תשתית מבצעית מפותחת ויכולת ביצוע משודרגת. הפיגוע עצמו, על פי הערכת מומחים, היה מורכב וקשה לביצוע. תוצאותיו קטלניות. על פי הידוע עד כה, נספח התרבות האיראני בלבנון נהרג בפיגוע. נספח תרבות הוא הכיסוי המקובל, בדרך כלל, לנציג משמרות המהפכה. אם כל הפרטים האלה נכונים, הרי שמבצעי הפיגוע השיגו את מטרתם.

הסיפור מורכב, אבל גם פשוט: יש מלחמת גוג ומגוג בין שיעים לסונים במזרח התיכון. הזירה העיקרית והגלויה שלה היא אדמת סוריה. חיזבאללה הצטרף ללחימה בגלוי ובמספרים גבוהים לצד אסד, נגד הסונים. עכשיו מגיעים הסונים לביירות, לחצר האחורית של נסראללה, ומודיעים לו בקול גדול: לא תימלט מאחריות. אתה בפנים. מי שמשרת את איראן על אדמת סוריה, ימצא את אויבי איראן אצלו בחצר האחורית, בביירות.

נסראללה כבר יודע את זה חודשים ארוכים, שהרי זה לא היה הפיגוע הראשון בביירות, אבל נדמה לי שהיום הוא יודע את זה יותר טוב מאי פעם. הרמטכ"ל הישראלי, רב אלוף בני גנץ, אמר בתחילת השנה ש"האש אחזה בשולי גלימתו של נסראללה". האש הזו כבר משתוללת.

ממול, קורים דברים גם במה שהוגדר פעם "הציר המתון" במזרח התיכון. מה שמחזיק עכשיו את הציר הזה הוא מה שמכונה "דוקטרינט הבגידה האמריקאית". העובדה שארצות הברית נוטשת, בוגדת או מזניחה את בעלות בריתה הוותיקות באזור, הופכת אותן קרובות יותר זו לזו. "מדובר בפרדוקס משעשע", אמר לי לפני כשבועיים שר ישראלי בכיר העוסק בנושא, "קח למשל את היחסים עם מצרים. הם, המצרים, הבינו שהאמריקאים פשוט לא מבינים את המזרח התיכון. שהם יעשו תמיד את המעשה הכי פחות נכון בזמן נתון. מצד שני, כל השחקנים באזור יודעים שישראל מבינה את המזרח התיכון בצורה אופטימלית. הפרדוקס הזה, של התפוגגות האמריקאים, מקרב את המדינות השכנות, כולל אלה שאין לנו איתן יחסים, אלינו, אל ישראל.

"הביטוי הבולט ביותר של התופעה הזו הוא היחסים עם מצרים", המשיך ואמר השר, "אבל היא קיימת גם ביחסים עם גורמים חשובים רבים אחרים באזור. הם מבינים כעת את התפיסה הישראלית והם יודעים שבניגוד לאחרים, ישראל לא תיעלם פתאום ממדיניות קודמת או סיכומים".

"ארגון נפגעי המדיניות האמריקאית במזרח התיכון" כולל היום את מצרים, ישראל, סעודיה, כוויית, איחוד האמירויות, ובמידה פחותה יותר ירדן. טורקיה פגועה אף היא, אבל מסיבות אחרות (טורקיה נמצאת במחנה האחים המוסלמים), ולכן היא לא משתתפת פעילה, אלא מכהנת כמשקיפה חיצונית, בדומה למעמד של הפלסטינים באו"ם. קטאר על הגדר, משתדלת לבחוש בכל הקדירות.

הסיפור המכונן של הברית המוזרה הזו הוא סיפור הבגידה האמריקאית בנשיא מצרים חוסני מובארק. רבות דובר ונכתב על הסיפור הזה, אבל הפרטים המדויקים שלו טרם פורסמו. העלילה עולה בשיחות הדיסקרטיות שמתקיימות, כל הזמן, בין הגורמים השונים באזור, כולל ישראל.

סעודים, כוויתים, ירדנים, מצרים ונוספים יושבים יחד ומשחזרים את השבוע הגורלי ההוא של מצרים. וזה הולך ככה: כשהחלו ההפגנות במצרים, לקח למובארק זמן קצר מאוד להבין שזהו זה, הסיפור נגמר. בנו ג'מאל ("ג'ימי") כבר לא יהיה הנשיא הבא. השושלת נגדעת, בעודה באיבה. הוא אפילו הסביר את זה לרעייתו סוזן, שהתקשתה לקבל את רוע הגזירה. במקביל, מינה את אחמד שפיק לראש הממשלה והחל משא ומתן עם האופוזיציה והמפגינים.

בשלב הזה, היו אמורים האמריקאים להבין שזה המתווה הנכון. לכונן העברת שלטון מסודרת במצרים, לקראת בחירות כלליות. לתת למובארק לעזוב בכבוד ובראש מורם. לא לשפוך את המים יחד עם התינוק. אבל האמריקאים, מאז אובמה, לא ראו במובארק את הנכס האסטרטגי שהיה. את ה"סלע" האזורי, כפי שכינה אותו שמעון פרס. אובמה נאם "על הראש" של מובארק פעמיים, גם בקהיר וגם באנקרה, השפיל אותו ונתן להמונים במצרים ולמנהיגים בכל רחבי המזרח התיכון להבין שמובארק הוא, מבחינת האמריקאים, סוס מת.

המחאה נגד מובארק בכיכר תחריר הוכיחה שהעם אכן מאס בו. אבל לתחריר לא יצאו האחים המוסלמים. הם נשארו במסגדיהם. לתחריר יצאו הצעירים המשכילים שהגיעו לפרקם וגילו שאין להם כסף למוהר, ולכן אינם יכולים להתחתן, ושאינם מסוגלים לעזוב את בית ההורים כי ידם אינה משגת לדירה משלהם.

מובארק, כאמור, הבין שזה נגמר ומינה את שאפיק, שפתח במשא ומתן. האווירה הציבורית החלה להתייצב. ההמונים החלו להבין שמובארק עוזב. בשלב מסוים הבינו את זה גם האחים המוסלמים, והצטרפו למשא ומתן מול שאפיק. ואז, שלושה ימים לאחר ההצטרפות של האחים, עשו האמריקאים את השגיאה המטופשת, התורנית שלהם, והציבו אולטימטום בפני מובארק: תעזוב, ועכשיו. הגנרל טנטאווי הוא זה שקיבל את ההוראה, בטלפון, מוושינגטון, והניח את האקדח על שולחנו של הנשיא הנבגד. מובארק הבין שראשו נערף ונזרק לכלבים, התפטר, המריא לשארם א-שייח, ומשם הכל ידוע.

מה היה המניע של האמריקאים? הם היו מאוהבים ב"מודל הטורקי". הם היו משוכנעים שגם במצרים זה יכול להצליח. האחים המוסלמים, אליבא האמריקאים, היו הפתרון. אגב, לאחים עצמם לא הייתה כוונה להשתתף בסיבוב הפוליטי הראשון. הם לא רצו להתמודד לנשיאות. הם רצו לתת למישהו אחר לשבור את הראש, ולבוא רק אחר כך, לקצור את הפירות. אבל המדיניות האמריקאית היא זו שהציבה בפני האחים את הפיתוי, בו לא הצליחו לעמוד.

אחר כך היו בחירות. בין אחמד שאפיק, מועמד מצרים החילונית והשפויה, לבין מוחמד מורסי, איש האחים המוסלמים, נרשם סוג של תיקו. שני הצדדים טענו לניצחון. מורסי הכריז על ניצחונו, שאפיק התכונן ללכת לבית המשפט. הגנרל טנטאווי רצה לנצל את המהומה ולמנות את שאפיק. אבל גם כאן הגיעו, ניחשתם נכון, האמריקאים, והציבו אולטימטום: מורסי ניצח, מורסי ימונה. מבחינת האמריקאים, זה היה אחים מוסלמים או כאוס. טנטאווי הבין את הרמז, ופעל בהתאם. מורסי מונה. ואז, כידוע, החל הכאוס.

ההימור של האמריקאים על האחים המוסלמים כמודל לאסלאם פוליטי מתון שמייצג נאמנה את הציבור המצרי, מזכיר מאוד את ההימור של בנימין נתניהו ושלדון אדלסון על מיט רומני. כל הצדדים יודעים היום שזה היה הימור כושל. אובמה מצידו, ביבי ואדלסון מצידם. את ההיסטוריה הם לא מסוגלים לשכתב.

ניתן היה לצפות שהאמריקאים יתקנו את דרכיהם בתנועה ויאפשרו לגנרל עבדל פתאח א-סיסי להשלים את ההפיכה ולעבור לדמוקרטיה, אבל האמריקאים ממשיכים לשחק את תפקיד שומרי הסף המנותקים מהמציאות ונעלבים בקלות. למרות לחץ ישראלי כבד שמיועד לרכך את היחס שלהם לגנרל סיסי, האמריקאים ממשיכים לדבוק בטעות המקורית שלהם, ממשיכים לנסות לאנוס את המפה ולעקם את הרצפה, ממשיכים להאמין שאפשר לעשות במזרח התיכון, בתוך שנה או שנתיים, מה שלקח לעמים במערב מאות שנים.

עבדל פתאח א-סיסי הוא האיש של מצרים. בישראל עוקבים אחריו מקרוב מאוד. גורם ישראלי ביטחוני בכיר מדבר על סיסי במונחים שסיסי מדבר על עצמו: גמאל עבדל נאצר החדש. או, במילים אחרות, "היורש".

סיסי מתפקד בהתאם. ביום השנה למותו של נאצר, הוא עלה לקברו. התקשורת המצרית קיבלה פתאום תמונות של הגנרל הנערץ בהיותו ילד, מצדיע לנשיא האהוב. סיסי הוא הנאצר החדש, הוא יחזיר את הגאווה למצרים, הוא יחזיר את החיוך לפרצופו של המצרי. כדי לעשות את כל זה, סיסי צריך את האמריקאים. אבל האמריקאים מקפידים להיות תמיד במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון, ולהיפך. הם בוגדים עכשיו בסיסי, שמוצא ניחומים במיליארדים שהוא מקבל מסעודיה וכוויית (קטאר מתלבטת), ובהסכמי נשק גדולים חדשים עם רוסיה וסין.

כאמור, האמריקאים לא יירגעו עד שלא יחריבו לגמרי את מה שבנו הממשלים הקודמים בעמל ויזע במזרח התיכון. הם בדרך הנכונה.

על הרקע הזה, קל להבין איך מרגישים בירושלים, בריאד, בקהיר, בכוויית סיטי, בעמאן ובמקומות רבים נוספים.

הירדנים, שהיו כבר מוכנים לתקיפה אמריקאית בסוריה ונותרו תלויים באוויר. הסעודים, שנמצאים כבר בשלבים הראשונים של עסקת גרעין גדולה עם פקיסטן. הנסיכים במפרץ. המורדים הסורים (המעטים ביניהם שאינם אל-קאעידה). אפילו הטורקים. כל אחד ממתין לבגידה האמריקאית בתורו. והבעיה עם האמריקאים היא שהם מספקים את הסחורה.

More from Ben Caspit

The Middle East in your inbox

Deepen your knowledge of the Middle East

Recommended Articles