בין המסמכים הסודיים שגנזך המדינה שחרר לפרסום במלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים, מסתתרת איגרת מאלפת שראש הממשלה גולדה מאיר שלחה בספטמבר 1972 לקנצלר גרמניה וילי ברנדט. במסמך, שמשום מה לא זכה לתשומת לב, מתייחסת מאיר להחלטה של נשיא מצרים אנואר סאדאת ביולי אותה שנה לגרש מארצו את 20 אלף היועצים הסובייטיים. מאיר כתבה שהנוכחות הרוסית במדינה נועדה להכין את צבא מצרים למלחמה נגד ישראל, אך אפשר גם שסאדאת האמין כי היא תאלץ את ארה"ב לשתף פעולה עם הסובייטים כדי ללחוץ על ישראל להסכים לפתרון מדיני "בתנאים של מצרים" (נסיגה מכל השטחים שישראל כבשה ב-67'). מאיר הניחה כי עם יציאת היועצים הסובייטים ממצרים "הצטמצם מאד הבסיס למימוש [שתי] האפשרויות האלה."
סילוקו של הדוב הרוסי הרע הסיר מלבה של מאיר את איום המלחמה ואת סכנת השלום. גם היום, הישראלי הממוצע והפוליטיקאי המצוי, מדרג את רוסיה בתחתית סולם האהדה לישראל, בין האיחוד האירופי למשטרים הערבים. מי שמגן על בשאר אסד, מוכר טילים לאיראן ומעניק מקלט לברנש שמרגיז את הדוד האמריקאי, אינו יכול להיחשב בעיניהם ל"ידיד ישראל". במשך עשרות שנים התמכרה ישראל לנשק ולווטו האמריקאי, וגם למשחק פוליטי שבו הזנב הישראלי מכשכש בכלב האמריקאי. אחרי תקופה ארוכה שבה התבססה ארה"ב כמעצמה היחידה בעולם, קשה לישראל להתרגל למצב החדש-הישן שיצר האביב הערבי - מציאות שבה יש יותר משריף אחד ששולט בעיירה.
