דילוג לתוכן העיקרי

ללמוד לחיות עם הדוב הרוסי

אחרי תקופה ארוכה שבה התבססה ארה"ב כמעצמה היחידה בעולם, ישראל צריכה להתרגל למציאות שבה יש יותר משריף אחד ששולט בעיירה.
Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu (L) and Russian President Vladimir Putin attend a news conference at the Bocharov Ruchei state residence in the Black Sea resort of Sochi, May 14, 2013. Russian President Vladimir Putin said on Tuesday it was important to avoid actions that might aggravate Syria's civil war, a veiled warning against foreign military intervention or arming anti-government forces.  REUTERS/Alexei Druzhinin/RIA Novosti/Pool (RUSSIA - Tags: POLITICS) ATTENTION EDITORS - THIS IMAGE HAS B

בין המסמכים הסודיים שגנזך המדינה שחרר לפרסום במלאת ארבעים שנה למלחמת יום הכיפורים, מסתתרת איגרת מאלפת שראש הממשלה גולדה מאיר שלחה בספטמבר 1972 לקנצלר גרמניה וילי ברנדט. במסמך, שמשום מה לא זכה לתשומת לב, מתייחסת מאיר להחלטה של נשיא מצרים אנואר סאדאת ביולי אותה שנה לגרש מארצו את 20 אלף היועצים הסובייטיים. מאיר כתבה שהנוכחות הרוסית במדינה נועדה להכין את צבא מצרים למלחמה נגד ישראל, אך אפשר גם שסאדאת האמין כי היא תאלץ את ארה"ב לשתף פעולה עם הסובייטים כדי ללחוץ על ישראל להסכים לפתרון מדיני "בתנאים של מצרים" (נסיגה מכל השטחים שישראל כבשה ב-67'). מאיר הניחה כי עם יציאת היועצים הסובייטים ממצרים "הצטמצם מאד הבסיס למימוש [שתי] האפשרויות האלה."

סילוקו של הדוב הרוסי הרע הסיר מלבה של מאיר את איום המלחמה ואת סכנת השלום. גם היום, הישראלי הממוצע והפוליטיקאי המצוי, מדרג את רוסיה בתחתית סולם האהדה לישראל, בין האיחוד האירופי למשטרים הערבים. מי שמגן על בשאר אסד, מוכר טילים לאיראן ומעניק מקלט לברנש שמרגיז את הדוד האמריקאי, אינו יכול להיחשב בעיניהם ל"ידיד ישראל". במשך עשרות שנים התמכרה ישראל לנשק ולווטו האמריקאי, וגם למשחק פוליטי שבו הזנב הישראלי מכשכש בכלב האמריקאי. אחרי תקופה ארוכה שבה התבססה ארה"ב כמעצמה היחידה בעולם, קשה לישראל להתרגל למצב החדש-הישן שיצר האביב הערבי - מציאות שבה יש יותר משריף אחד ששולט בעיירה.

מינויו של אביגדור ליברמן, יליד מולדובה, לשר החוץ בממשלת נתניהו השנייה, עורר תקוות שישראל תוכל להתקרב למוסקווה, ואולי אף להפחית את התלות בארה"ב בהנהגתו של ברק אובמה. ממשלת נתניהו החליטה להשקיע מאמץ מיוחד בגיוסה של מוסקווה למאמץ לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית, ולשמור על ההגמוניה הישראלית בתחום הזה (על פי מקורות זרים).

מברק שנשלח בקיץ 2010 משגרירות ארה"ב במוסקווה למשרד החוץ בוושינגטון, ונחשף כחלק ממסמכי וויקיליקס, מתאר סימנים של ירח דבש בין ממשלת נתניהו לממשל הרוסי. דיפלומט ישראלי שהשתתף בפגישות שקיים ליברמן ביוני אותה שנה דיווח כי "הביקור קיבע את הרושם שליברמן הוא אחד משלהם... השיחות התקיימו בשפה הרוסית ובאווירה ידידותית...המנהיגים החליפו סיגרים וחלקו סיפורים על מוסקבה של 'הימים ההם'." עוד נכתב במסמך כי שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב הבהיר לעמיתו הישראלי שעסקת טילי ה-S300 עם איראן בוטלה, וכי לרוסיה אין כוונה לספק נשק שיפר את האיזון במזרח התיכון. לברוב אף הודיע שרוסיה "תיישר קו" עם הסנקציות נגד איראן. כל זה, כידוע, לא קרה.

כשליברמן ביקר במוסקווה במהלך הבחירות לנשיאות (דצמבר 2011) הוא גמל לפוטין על הסיגרים בהודיעו כי "על סמך דיווחים שקיבל מהמשקיפים הישראלים שהיו בקלפיות ברוסיה, הבחירות היו חופשיות, הוגנות ודמוקרטיות." בכירים במשרד החוץ בירושלים טענו כי דבריו של ליברמן אינם עולים בקנה אחד עם הדיווחים על אי תקינות הבחירות שהתקבלו משגרירות ישראל במוסקווה.

נראה שהמחווה של ליברמן לא הותירה את רישומה על פוטין. בטרם סיים את טיפול השורש בנשק הכימי הסורי, הזדרז הנשיא הרוסי לנבור בנשק הגרעיני הישראלי. אחרי סוריה, הבייבי של רוסיה, מגיע תורה של ישראל, הבייבי של ארצות הברית. ביום שישי האחרון [20 בספטמבר] היתה רוסיה בין 43 המדינות שהצביעו בוועידה השנתית של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בעד הצעת החלטה של מדינות ערב, שקוראת לישראל להצטרף לאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, ה-NPT. בהצעה גם נאמר כי על ישראל להציב את מתקני הגרעין שלה תחת פיקוח של האו"ם. ארצות הברית היתה בין 51 המדינות שהצביעו נגד והפילו את ההצעה.

בדצמבר אמורה להתכנס בהלסינקי הוועידה לפירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני, שיזם הנשיא אובמה בראשית ימי כהונתו הראשונה. רוסיה מחתה בשעתה על החלטתו של אובמה לדחות ברגע האחרון את כינוס הוועידה, שהיתה אמורה להתקיים בחסותן של ארה"ב, רוסיה ובריטניה, בדצמבר בשנה שעברה. הדחייה נועדה למנוע את המבוכה שהיתה כרוכה בהצגת כיסאה הריק של ישראל באולם הוועידה, מול כיסאו של נציג איראן, שאישרה כבר את השתתפותה. בישראל חוששים שהנשיא הרוסי, שיכור מהצלחתו במשבר הסורי, לא ייתן יד לדחייה נוספת של הכינוס. בניסיון למנוע את המבוכה (הפעם מול איראן בהנהגת נשיא שחותר לדיאלוג עם המערב, ואינו מדבר על השמדת ישראל) תנסה ירושלים לגייס תמיכה בהצעה שהחלטות הוועידה יתקבלו אך ורק בקונצנזוס, במטרה לנטרל את היתרון המספרי של הגוש הערבי-האיסלאמי.

בדצמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האו"ם ברוב עצום החלטה גורפת הקוראת לישראל לאשר לסוכנות האנרגיה הבינלאומית לפקח על תוכנית הגרעין שלה ולאסור שימוש בנשק גרעיני במזרח התיכון. יו"ר "התנועה", ציפי לבני, מי שהיתה שרת החוץ והיום שרת המשפטים, כינתה את ההחלטה "כישלון מדיני מהדהד של ישראל ההופך לבעיה ביטחונית אמיתית.” לבני טענה כלפי נתניהו, כי "מי שלא מצליח לגייס את העולם לצד ישראל לא יכול להנהיג אותה". הביקורת הנוקבת כוונה לכך שהדשדוש בתהליך המדיני עם הפלסטינים הקשה על ישראל להשיג הנחות בשוק הבינלאומי. ספק אם בשבתה לצדו של נתניהו סביב שולחן ממשלת ימין תצליח לבני לגייס את "העולם" החדש, שבו רוסיה ממלאת תפקיד מרכזי במזרח התיכון, להנצחת הכיבוש וחוסר האיזון הגרעיני במזרח התיכון.

על פי פרוטוקול שמצוטט בספרו של יגאל קיפניס "1973 הדרך למלחמה" ( הוצאת דביר), שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים (28 בספטמבר 1973), אמר שר החוץ הסובייטי אנדרי גרומיקו לנשיא ניקסון ולשר החוץ הנרי קיסינג'ר, בפגישה בבית הלבן: "לא נוכל למנוע את זה שיום אחד נתעורר כולנו ונמצא שיש התלקחות אמיתית באזור." גרומיקו שאל את מארחיו "האם הסיכון כדאי?" והשיב בעצמו "יש לעשות מאמצים למצוא פתרון, כי פתרון לא ייפול כך סתם מהשמיים." הפתרון שהציעה אז בריה"מ, תקף עד היום: הסדרי שלום וביטחון תמורת נסיגה מהשטחים שנכבשו במלחמת 67' ופירוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית. האלטרנטיבה לפתרון הזה היתה ונותרה "התלקחות אמיתית באזור."

More from Akiva Eldar

Recommended Articles