ההיסטריה המביכה של הימין הפוליטי
בימין לא חייבים להסכים עם פסילת חוק המסתננים בבג"ץ, אבל התגובה המתלהמת של נציגיו אופיינית למיעוט נרדף, לא למי שנמצא בשלטון כבר שנים רבות.
לבית הדין הגבוה לצדק יש דימוי לא לגמרי מדויק של מוסד המרבה להתערב בעניינים לא לו. לא לגמרי מדויק – אבל גם לא מופרך, כפי שהוכח השבוע [16 בספטמבר], כשתשעה משופטיו החליטו פה אחד לפסול את התיקון לחוק למניעת הסתננות. הכנסת אישרה את התיקון, בתמיכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, ב-2012. הוא אפשר למדינה לכלוא מסתננים ללא משפט למשך שלוש שנים. בית המשפט חשב שזו תקופה "בלתי מידתית", כלשונו.
שלושה מבחני מידתיות מקובלים בבית המשפט בישראל: התאמה בין האמצעי הננקט על ידי הרשות לבין תכליתה של הפעולה; האם יש בנמצא אמצעי פוגע פחות שיכול לשמש לאותה תכלית; האם התועלת שבהשגת התכלית גדולה מהנזק שבפגיעה בזכויותיהם של מי שנפגעים. וכמובן, גם לאחר הפעלתם של המבחנים הללו, מידתיות נשארת עניין יחסי.
במקרה של חוק המסתננים, מה שאינו מידתי בעיני השופט היה מידתי בהחלט בעיני הרשות המבצעת, וגם בעיני הרשות המחוקקת, וגם בעיני רבים מאזרחי ישראל, בעיקר אלה המתגוררים היכן שמסתננים לא חוקיים נוטים להתגורר. ישראל צריכה להפעיל אמצעים חריפים כדי למנוע הסתננות לשטחה, מסיבות ביטחוניות, חברתיות וכלכליות. זו משימה לא נעימה, אבל הכרחית. מכאן והלאה מדובר בפרשנות: עד כמה היא הכרחית, וכיצד להצליח בה?
המסתננים, כפי שכתב השופט עוזי פוגלמן, זכאים "לזכות לחירות ולזכות לכבוד המוקנות בחוק היסוד לכל אדם". השופטת עדנה ארבל העירה, כי "תוצאת פסק דין זה לא תהיה קלה לציבור הישראלי", שגם לו יש זכויות. בית המשפט מניח שממשלת ישראל "תדע למצוא את הדרך להתמודד עם המצב שנוצר באמצעים העומדים לרשותה". יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. גם "להתמודד" הוא מושג יחסי: נניח שבגלל החלטת בית המשפט יהיו בישראל עוד 500 מהגרים לא חוקיים בשנה – האם גם אז תיראה סבירה? ומה אם יסתננו בעקבותיה עוד 5,000? ומה אם עוד 20 אלף?
