דילוג לתוכן העיקרי

ההיסטריה המביכה של הימין הפוליטי

בימין לא חייבים להסכים עם פסילת חוק המסתננים בבג"ץ, אבל התגובה המתלהמת של נציגיו אופיינית למיעוט נרדף, לא למי שנמצא בשלטון כבר שנים רבות.
Children cross the street as residents of south Tel Aviv carry Israeli flags during a protest against African migrants living in their neighbourhoods May 30, 2012. Last week a similar protest held by residents of the low-income neighbourhoods where many of the border-jumpers from Eritrea, Sudan and South Sudan live led to violence, including a rampage that an Israeli broadcaster dubbed a "pogrom". Fleeing poverty, fighting and authoritarian rule, some 60, 000 Africans have crossed illegally into Israel thro

לבית הדין הגבוה לצדק יש דימוי לא לגמרי מדויק של מוסד המרבה להתערב בעניינים לא לו. לא לגמרי מדויק – אבל גם לא מופרך, כפי שהוכח השבוע [16 בספטמבר], כשתשעה משופטיו החליטו פה אחד לפסול את התיקון לחוק למניעת הסתננות. הכנסת אישרה את התיקון, בתמיכת ראש הממשלה בנימין נתניהו, ב-2012. הוא אפשר למדינה לכלוא מסתננים ללא משפט למשך שלוש שנים. בית המשפט חשב שזו תקופה "בלתי מידתית", כלשונו.

שלושה מבחני מידתיות מקובלים בבית המשפט בישראל: התאמה בין האמצעי הננקט על ידי הרשות לבין תכליתה של הפעולה; האם יש בנמצא אמצעי פוגע פחות שיכול לשמש לאותה תכלית; האם התועלת שבהשגת התכלית גדולה מהנזק שבפגיעה בזכויותיהם של מי שנפגעים. וכמובן, גם לאחר הפעלתם של המבחנים הללו, מידתיות נשארת עניין יחסי.

במקרה של חוק המסתננים, מה שאינו מידתי בעיני השופט היה מידתי בהחלט בעיני הרשות המבצעת, וגם בעיני הרשות המחוקקת, וגם בעיני רבים מאזרחי ישראל, בעיקר אלה המתגוררים היכן שמסתננים לא חוקיים נוטים להתגורר. ישראל צריכה להפעיל אמצעים חריפים כדי למנוע הסתננות לשטחה, מסיבות ביטחוניות, חברתיות וכלכליות. זו משימה לא נעימה, אבל הכרחית. מכאן והלאה מדובר בפרשנות: עד כמה היא הכרחית, וכיצד להצליח בה?

המסתננים, כפי שכתב השופט עוזי פוגלמן, זכאים "לזכות לחירות ולזכות לכבוד המוקנות בחוק היסוד לכל אדם". השופטת עדנה ארבל העירה, כי "תוצאת פסק דין זה לא תהיה קלה לציבור הישראלי", שגם לו יש זכויות. בית המשפט מניח שממשלת ישראל "תדע למצוא את הדרך להתמודד עם המצב שנוצר באמצעים העומדים לרשותה". יכול להיות שכן, ויכול להיות שלא. גם "להתמודד" הוא מושג יחסי: נניח שבגלל החלטת בית המשפט יהיו בישראל עוד 500 מהגרים לא חוקיים בשנה – האם גם אז תיראה סבירה? ומה אם יסתננו בעקבותיה עוד 5,000? ומה אם עוד 20 אלף?

אפשר בהחלט להתווכח על עמדתו של בית המשפט, ועל השאלה מהו אמצעי מידתי למניעת הסתננות. קשה יותר להתווכח על העדרה של מידתיות בתגובת חברי הכנסת של מפלגות הימין על פסק הדין. יושב ראש הקואליציה, איש הליכוד יריב לוין, כינה את הפסיקה "שיא חדש של הפקרות" וגם "החלטה מטורפת." השר אורי אריאל קבע כי בג"ץ "אינו מאפשר למדינת ישראל להילחם... בתופעת ההסתננות הבלתי חוקית." שר הפנים גדעון סער כינה את הפסיקה "טעות קשה, שגיאה אומללה."

חברת הכנסת איילת שקד מהבית היהודי אמרה ש"בית המשפט העליון ביטל למעשה את חומת ההגנה שהקימה הכנסת מפני נחשולי מהגרי העבודה ובכך פרץ בשנית את גבולות המדינה." הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותה של שקד זה שהיא שומרת בעקביות על זכותה להימנע מכל מראית עין של אנדרסטייטמנט.

יותר משהתגובות הללו מלמדות על החולשות המהותיות של החלטת השופטים, הן מלמדות על מצבו המנטלי של הימין הישראלי. הימין בשלטון. כבר שנים רבות שהוא רוב הזמן בשלטון. כבר שנים רבות שהוא מחזיק במושכות, מחליט, מחוקק, מכתיב דרך. ובכל זאת, הימין הפוליטי ממשיך להתנהג כאילו היה מיעוט חתרני ונרדף. כאילו בכל רגע מאיימים מוסדות רבי כוח של איזה "שמאל" דמיוני למגר אותו מן השלטון או למצער לכפות עליו את מדיניותו-הוא. יש לזה הרבה סיבות, חלקן טובות יותר ואחרות פחות, חלקן מבניות-פוליטיות, חלקן פסיכולוגיות, חלקן תוצאתו של המצור המדיני על ישראל, חלקן נובעות מהתנהלות מופקרת לעתים של אנשי השמאל.

בתיקון לחוק המסתננים אפשר היה לראות את ההתנהלות הזאת פעמיים. כמחוקקים, מתאמצים נציגי הימין להוכיח דבקות אידיאולוגית, מבלי יכולת להפנים שהשלטון מחייב מידה של ממלכתיות ואחריות, ומבלי נכונות להשאיר את הפופוליזם הצעקני למפלגות שאינן בשלטון, ושזהו הכלי היחיד שבידיהן לנסות ולהשפיע. אחר כך, בעומדם מול בית המשפט, מתקשים נציגי הימין לקבל ביקורת, ומתעקשים לראות בכל בדל של ערעור על החלטותיהם מתקפה קטלנית על עצם יכולתם לשלוט.

זאת התנהלות מביכה. היא מביכה במיוחד דווקא את מי שמקבל את ההנחות שביסוד החקיקה נגד מסתננים. היסטריה איננה תכונה שלטונית. רגשנות יתר איננה תכונה שלטונית. התלהמות איננה תכונה שלטונית. מוטב היה לימין הישראלי להפגין יותר שליטה עצמית, יותר כבוד עצמי. אפשר היה לעשות זאת עוד בשלב הדיונים על החוק, בהחלטה מודעת, מראש, שלא להיגרר לאמצעים קיצוניים מדי, בהחלטה מודעת לנסות קודם כל להסתפק בפחות מכפי שנקבע – נאמר, בשנה של מאסר, ולא בשלוש. וכמובן, אפשר היה לעשות זאת השבוע, לאחר מתן פסק הדין. אפשר היה להסתפק בתגובה מדודה ואלגנטית – למשל, בשיגור תודות לבית המשפט על שהוא מאלץ את המדינה לבדוק את עצמה. בעצם, על שהוא ממלא את תפקידו כבלם מאזן למוסדות שלטון רבי כוח.

זה לא אומר שבג"ץ צדק או טעה בהחלטתו. כאמור, מידתיות, למרות שמה, איננה דבר מדיד אלא בדיעבד. אם יתברר בעוד שנה או שנתיים, שבעיית המסתננים הוחרפה בעקבות הפסיקה וכתוצאה מובהקת שלה, אפשר יהיה לטעון שבית המשפט השתמש בסרגל פגום. אם, לעומת זאת, המדינה אכן תצליח לממש את מדיניותה המוצדקת להפחית עוד יותר את מספר המסתננים, אזי יתברר שבג"ץ צדק, ושאכן הפגיעה בזכויותיהם של המסתננים הייתה מופרזת. כך או כך, בית המשפט ניסה לעשות את מה שלהבנתו מוטל עליו. במגבלות החדשות שהטיל בית המשפט, הרחוקות מלשתק את הממשלה, שוב תורו של מי שהכוח באמת בידיו: השלטון. 

More from Shmuel Rosner

Recommended Articles