העונשים שבית המשפט המיוחד בטורקיה הטיל על חלק ניכר מ-275 הנאשמים ב"תיק ארגנקון" - פרשת הניסיון להפיל את הממשלה הנבחרת - ריכזו תשומת לב רבה בעולם כולו. המשפט מהווה נקודת ציון משמעותית ושנויה במחלוקת בהיסטוריה הטורקית, ובעלי טורים ופרשנים בתקשורת הטורקית ניתחו את גזרי הדין ואת משמעויותיהם משלל זוויות.

דומה שאין כמעט חולקים על נחיצותו של המשפט, שהיווה חלק בלתי נפרד מתהליך הדמוקרטיזציה וההפרדה בין הצבא לפוליטיקה - תהליך שטורקיה כל כך נזקקה והשתוקקה לו. גם האיחוד האירופי הציב את השינוי הזה כאחד התנאים לקבלתה של המדינה לארגון. אלא שככל שהתרחבה קשת הנאשמים והאישומים, ויותר מכל, כשבית הדין גזר את העונשים הדרקוניים - עשרות שנות מאסר בנוסף למאסרי עולם מצטברים - הפך המשפט מתרופה לסימפטום נוסף במחלה.

סמיח אידיז תיאר כאן את האופן שבו הפך המשפט הזה מעוד מרכיב בדרך הנכונה של טורקיה אל מחוץ לעברה, לאבן נגף באותה הדרך.

פרשת ארגנקון מהווה בעיני רבים תמרור אזהרה בדרכה של טורקיה להפוך למדינה שמתנהלת בסטנדרטים אירופים. התחושה הרווחת היא שגם אם המדינה שינתה את העומד בראשה – היא לא משנה את דרכה. כותרת קולעת במיוחד ניתנה למאמרה של נוראי מרט בהורייט: "'המדינה העמוקה' מתה! תחי המדינה העמוקה החדשה!"