דילוג לתוכן העיקרי

השד העדתי-לאומי מאיים על ישראל

הטרגדיה שפוקדת את סוריה צריכה לשמש אות אזהרה לישראלים שנאבקים נגד חלוקת הארץ ומאמינים בשבת עמים גם יחד.
Israeli mounted policemen guard as Israeli-Arab protesters wave Palestinian flags during a demonstration to show their solidarity with Bedouin citizens, in the Israeli-Arab town of Umm el-Fahm August 1, 2013. Hundreds demonstrated on Thursday against an Israeli cabinet plan to relocate some 30,000 Bedouin citizens who live in unrecognized villages in Israel's southern Negev desert and relocate them to towns built by the government. Clashes erupted at the demonstration as police prevented the protesters from

מבול הביקורות נגד אוזלת ידו של ממשל אובמה לנוכח שפיכות הדמים בסוריה, מזכירה לי שיחה מאלפת שקיימתי לפני שנה בדיוק [13 באוגוסט, 2012] עם הגנרל הקנדי בדימוס, שארל בושאר, שסיים כמה חודשים לפני כן את תפקידו כסגן מפקד נאט"ו. בושאר זכה לשבחים על הובלת מבצע "שחר האודיסיאה" במארס 2011, שהביא לנפילתו של משטר קדאפי בלוב.

ביקשתי מהגנרל להעריך את האפשרות שהמערב יפעיל כוח צבאי גם בסוריה כדי לשים קץ למלחמת האזרחים המדממת. כדאי לשים לב לתשובתו. "המצב בסוריה שונה לחלוטין מזה ששרר בלוב בזמן פעולת נאט"ו", אמר בושאר ללא היסוס. הוא הסביר שההצלחה בלוב נבעה מכך שנאט"ו לא הכניס כוחות יבשה, ואילו בגלל בעיות פוליטיות ומיקומה הגיאוגרפי של סוריה לא ניתן יהיה להכריע את המערכה אך ורק מהאוויר. ומנגד, ציין הגנרל, התקפה מהאוויר עלולה להביא לאובדן חיי אדם רבים ולעורר את עמי האזור נגד המערב.

הוא סיפר שבמקרים לא מעטים אנשיו של קדאפי תפסו מחסה במתקני מים, בתי חולים כבישים ומסגדים - דבר שהקשה על פעולת הטייסים, שנצטוו להימנע בכל מחיר מפגיעה במתקנים אלה. "חשבנו גם על יום המחרת. היינו בלוב כדי להגן על אזרחים. ואם אתה הורס הכל, תצטרך ביום שלמחרת לעשות הכל כדי שלא להפוך את האזרחים לאומללים", סיפר בושאר, "אם אינך בטוח בכך - אל תעשה זאת."

בושאר הצביע על הבדל נוסף בין המקרה של לוב לבין המשבר בסוריה. בעוד שקדאפי נהנה רק מתמיכתם של מנהיגים שוליים, כמו נשיא ונצואלה צ'אבס ושליט זימבבואה מוגאבה – סוריה נתמכת על ידי איראן, רוסיה, סין וחיזבאללה. זאת ועוד, האופוזיציה בלוב היתה ערוכה לתפוס את השלטון, ואילו בסוריה סילוקו של אסד עלול להסתיים בתוהו ובוהו מוחלט. לפיכך, אמר בושאר, הבעיה של סוריה דומה יותר למשברים הכרוניים בעיראק ובאפגניסטן, שחייבו מעורבות בינלאומית ארוכת טווח, מאשר להכרעה האווירית המהירה בלוב.

התערבות חיצונית שתביא להדחתו של הרוצח מדמשק מהשלטון, והעמדתו לדין על פשע מלחמה, תעשה צדק עם העם הסורי, ואולי אף תעלה את סוריה על דרך המלך. אולם, כפי שניתן ללמוד מהניסיון של אזרחי אפגניסטן ועיראק, הדרך הזאת עלולה להיות ארוכה ועקובה מדם. התקפה אווירית ואפילו פלישה קרקעית לא ימחקו באחת איבה עדתית-דתית בת עשרות שנים בין הרוב הסוני (74% מהאוכלוסייה) לבין המיעוטים העלאווי ( 11%) והנוצרי (10%). לכך נוספה הבחישה של הג'יהאד העולמי במדינה, הרס תשתיות ומשבר כלכלי חמור. המקרה של סוריה מלמד עד כמה שברירי ומסוכן יכול להיות גשר מלאכותי שמחבר בין עדות הנושאות על גבן היסטוריה של סכסוכים וחשבונות פתוחים.

הגשר הרעוע גבה מחיר דמים לא רק במזרח התיכון ובעולם המוסלמי "הבעייתי". גם בלב ליבה של אירופה "הנאורה" עשו אנשים מעשים לא אנושיים בשכנים ותיקים שלהם. לפני כעשרים שנה נרצחו מאה אלף בני אדם במלחמת הבלקן, שבה בין היתר ביקשה סרביה לשמר את שליטתה בבוסניה על-ידי טיהורה מבוסנים. לאחר פרוקה של יוגוסלביה פרשה קוסובו, עם אוכלוסייתה האלבנית, מסרביה, ובעקבותיה הלכו גם פחות מ-700 אלף תושבי מונטנגרו, שלפני שבע שנים החליטו להקים מדינה עצמאית.

אנחנו הישראלים לא צריכים להרחיק מבט כדי להתבונן במתחים העדתיים-דתיים שמאיימים על החברה שלנו. סדרת הטלוויזיה עתירת הרייטינג "הפנים האמיתיות של השד העדתי" של העיתונאי אמנון לוי ששודרה במהלך אוגוסט בערוץ 10, הוציאה אל פני השטח את הזעם וחשפה מטענים של שנאה שרבים מיוצאי עדות המזרח חשים כלפי האשכנזים. עורך הדין המצליח, ציון אמיר, ניבא כי אפלייתם המתמשכת של "המזרחיים" תוביל להתפרצות אלימה. באותה שעה מאיימים ראשי העדה החרדית בלא פחות ממרי אזרחי נגד רשויות המדינה, אם יכפו על בניהם שירות צבאי. רבנים אחרים מטעם המדינה קראו לחיילים לסרב פקודה לפנות התנחלויות, וקבוצות של מתנחלים קנאים מאיימות לאחוז בנשק אם הממשלה תורה לפנותם במסגרת הסכם שלום.

בנוסף לכל המתחים הללו, הממסד הישראלי, ובמיוחד הכנסת הנוכחית, חותרים בלא הרף להדגשת יהדותה של המדינה, ובתוך כך מדירים ממנה את המיעוט הערבי, המוסלמי ברובו, המונה כחמישית מהאוכלוסייה. מה יקרה אם פתרון שתי המדינות ייכשל והמיעוט הזה, שסובל מזה 65 שנה מאפליה חצי-רשמית, יהפוך לרוב במדינה דו-לאומית?

במאמר ארוך שפרסם בשנה שעברה ההיסטוריון ד"ר אלכסנדר יעקובסון בכתב העת "המרחב הציבורי" של החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, נכתב כי אף מדינה דו-לאומית או רב-לאומית שהוקמה במאה העשרים לא החזיקה מעמד לאורך זמן, ופירוקן היה כרוך בדרך כלל במחיר דמים. כפי שטוען יעקובסון, קשה להאמין שלאחר כמאה שנות סכסוך לאומי קשה, הרוב הערבי-פלסטיני במדינה שתקום במקום מדינת ישראל הריבונית, יסכים לוותר על ערביותה של מדינה זו.

מדינה בעלת רוב ערבי בלבו של המזרח התיכון הערבי, שכל מדינותיו מוגדרות באופן רשמי כערביות, מציין יעקובסון, "תהיה בפועל, אם תוקם, מדינה ערבית לכל דבר ולא מדינה דו-לאומית, בלי קשר למה שייכתב בחוקתה עם הקמתה."

מנגד, אין להניח שהמיעוט היהודי הגדול יוותר על ההגמוניה שלו, המעוגנת ברעיון הציוני ובהגדרה העצמית שלו. או אז, פיגועי ההתאבדות של אנשי החמאס, הטבח שביצע רופא יהודי במערת המכפלה, תופעת ''תג מחיר'', גזל האדמות וההסתה הגזענית - כל אלה ייראו כקדימון למאורעות הדמים ב"ישראטין", השם ש”רודף השלום הידוע”, מועמר קדאפי, הציע למדינה הדו-לאומית בין הים לירדן. הטרגדיה שפוקדת את סוריה צריכה לשמש אות אזהרה לישראלים שנאבקים נגד חלוקת הארץ ומאמינים בשבת עמים גם יחד.