דילוג לתוכן העיקרי

שחרור האסירים: נתניהו חצה קו אדום

ראש הממשלה החליט לשחרר פלסטינים רוצחי אזרחים רק כדי שיוכל להמשיך לבנות בהתנחלויות, וכדי לשקם את מעמדו של אבו מאזן, שהוא עצמו פעל להרוס.
Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu (L) shakes hands with Palestinian President Mahmoud Abbas in front of U.S. President Barack Obama (C) during a trilateral meeting at President Obama's hotel in New York September 22, 2009. Obama, making his most direct foray into Middle East diplomacy, on Tuesday called Israelis and Palestinians to act with a sense of urgency to get formal peace negotiations back on track.    REUTERS/Kevin Lamarque (UNITED STATES POLITICS) - RTR285E9

בסתיו 1993 התוודעתי לראשונה כעיתונאי ישראלי לסוגיית האסירים הפלסטינים. במשך שנים עד אז ראה הציבור בישראל את מי שהוגדרו כמחבלים רק בצילומים יזומים של מערכת הביטחון הישראלית, שהתירה לצוותי טלוויזיה לבקר בבתי הכלא, או בעת מתן גזרי דין בבתי משפט צבאיים – שברוב המקרים היו עונשי מאסר עולם. רק אחרי החתימה על הסכם אוסלו ראיתי אסיר פלסטיני מקרוב, פנים מול פנים, בלי כאפייה שהסתירה את פניו. בן אדם.

זה היה סופיאן אבו זיידה, שמאז הפך לחבר קרוב. הימים היו ימים של אושר ותקווה. מי שהוגדרו במשך שנים כמחבלים, רוצחי ילדים ואזרחים, הפכו בעלי ברית לתהליך קשה ומורכב להשבת האמון בין הצדדים אחרי מאה שנים של אלימות. גם בקרב הפלסטינים שררה אז תחושת אופוריה. שחרור האסירים נתפס ברשות הפלסטינית, שעשתה אז את צעדייה הראשונים, כחילופי שבויים השבים לביתם בסוף המלחמה.

מחוץ לכלא עזה אבו זיידה דיבר איתי בעברית רהוטה, והתגאה על חברותו בתנועת הפתח שחתמה זה עתה על הסכם שלום עם ישראל.

"מניין העברית הרהוטה שבפיך, איפה למדת?" שאלתי בתדהמה. "בבית הספר הטוב ביותר", הוא ענה, "בפקולטה ללימודי עברית בבתי הכלא שלכם." מחוץ לשערי הכלא הוא המתין לחברו הישאם עבד אל ראזק, שנשפט למאסר עולם ועמד אף הוא לצאת לחופשי, כמו רוב אסירי הפתח ושאר הארגונים מלבד חמאס והג'יהאד האיסלאמי שהתנגדו להסכם.

לימים , סופיאן אבו זיידה והישאם עבד אל ראזק היו מתומכי השלום עם ישראל וממקדמיו. הם פעלו עם תנועות השלום בישראל לבניית גשרים שבאמצעותם יוכלו בני שני העמים להיפגש, להכיר ולהבין זה את זה. אבל השלום לא החזיק מעמד, רוב הגשרים התמוטטו ופרצה אינתיפאדה שנייה, אלימה מקודמתה. כשכמה מהאסירים המשוחררים שבו להילחם נגד ישראל, אבו זיידה שקד על עבודת הדוקטורט שלו באנגליה ומיאן לחזור למעגל הלחימה.

"אני לא יכול להילחם באנשים שהכרתי והתיידדתי איתם, לא מסוגל", הסביר לי אז מול מצלמות הטלוויזיה באנגליה, הרחק מביתו במחנה הפליטים ג'באליה – מקום שהיה סמל האינתיפאדה הראשונה וממובילי האינתיפאדה השנייה. הישאם עבד אל ראזק, שותפו לתנועה ולמאסר, נשאר בעזה וניסה משם לדבר עם החברים הישראלים הרבים שצבר מאז שחרורו, בניסיון לעצור את שפיכות הדמים ולחזור למסלול של היגיון והידברות.

במשך שנים חקרתי את סוגיית האסירים הפלסטינים, גם בעבודתי העיתונאית וגם במחקריי האקדמיים. מהנתונים הקיימים וממעקב אחר הטרנספורמציה שחולל בהם המאסר בישראל עולה, כי אין יסוד לטענה שעם שחרורם האסירים חוזרים למעגל הטרור. יתרה מזאת, גם לאחר עשרות שנים של עימותים ושיחות, דעת הקהל בישראל עדיין אינה מבינה את חשיבותה הרבה של סוגיית האסירים בעיניי הפלסטינים, מה שתורם לא אחת להעמקת הפער בין הצדדים.

אף על פי כן, נדמה שהפעם ממשלת ישראל והעומד בראשה בנימין נתניהו חצו את הקווים האדומים. לא רק את הקווים שהם שירטטו והדגישו בעצמם לאורך השנים האחרונות, אלא את הגבולות המוסריים המקובלים בכל משא ומתן. ישראל משחררת אסירים שאחדים מהם ביצעו פיגועי טרור קשים נגד אזרחים – מחבלים שלא יצאו לחופשי גם אחרי החתימה על הסכמי אוסלו. השחרור הנוכחי לא נעשה כחלק מהסכם שלום, והציבור הפלסטיני לא יראה באסירים האלה שבויי מלחמה החוזרים לביתם מלווים במשק כנפי ההיסטוריה. הם משוחררים רק מפני שישראל נקלעה למבוי סתום, כשאקדח מוצמד לרקתו של ראש ממשלתה.

דעת הקהל הישראלית אינה מקבלת בקלות שחרור אסירים. כך היה במסגרת עסקת שחרורו של החייל גלעד שליט, בעסקות חילופי אסירים ושבויים עם חיזבאללה, ולמעשה בכל פעם שהדבר עמד על הפרק. שליט המתין חמש שנים וחצי בתנאי שבי קשים עד שהושגה עסקה, שיכולה היתה להיחתם זמן רב לפני כן. רק לאחר שישראל הפנימה כי אין ביכולתה להביא לשחרור החייל בדרך אחרת, נחתם הסכם שכלל את יציאתם לחופשי של מחבלים האחראים לרציחתם של מאות ישראלים. אם נחצו קווים אדומים בעסקת שליט, הרי שהתחושה הכללית היתה כי נבחנו כל החלופות האחרות ונמצא כי אין ברירה. הפעם נראה שהמחבלים ישוחררו בזול, כהצהרת כוונות בלבד, כניסיון לייצר אווירה נכונה, רק כדי להוכיח לארה"ב, לאיחוד האירופי ולפלסטינים שישראל תגיע אל שולחן המשא ומתן בתום לב.

נתניהו ושותפיו לממשלות הנוכחית והקודמת הביאו את זה על עצמם. במשך שנים הם טענו שיו"ר הרשות הפלסטינית "לא פרטנר" למשא ומתן, וכי הוא מנהיג לא רלוונטי שאינו מסוגל לקבל החלטות משמעותיות. בזמן שאבו מאזן דיבר בכל מקום על רצונו לשלום ולהסכם על בסיס שתי מדינות לשני עמים, שר החוץ לשעבר אביגדור ליברמן סיפר שהוא מכשול לשלום. בזמן שיו"ר הרשות הביע התנגדות למאבק אלים, מעמדו בקרב הישראלים הלך ונחלש – ובעקבות זאת פחתה האהדה כלפיו גם בעמו. עכשיו הממשלה הישראלית תשחרר אסירים כדי לחזק את מעמדו של הנשיא שהיא עצמה פעלה לרסק.

סיבה נוספת להחלטה הישראלית היא ההתנחלויות. נתניהו סירב בתוקף לדרישה להקפיא את הבנייה מעבר לקו הירוק לפני החזרה למשא ומתן – דרישה שמטרתה לחדול מקביעת עובדות בשטח באופן חד צדדי, בשעה שהצדדים מנסים להגיע לפתרון להסדרת המצב בשטחים. במקום לבחור בהקפאה, בחר בשחרור מחבלים. ראש הממשלה הישראלי מעדיף להתמודד עם מחאת המשפחות השכולות על פני מחאת המתנחלים, אולי מפני שהאחרונים מסוגלים גם להפיל את ממשלתו.

Start your PRO membership today.

Join the Middle East's top business and policy professionals to access exclusive PRO insights today.

Join Al-Monitor PRO Start with 1-week free trial