על רקע פתיחת המו"מ המדיני בין ישראל לפלסטינים בוושינגטון [30 ביולי], אירוע שפעם היה טריוויאלי והיום נחשב לפריצת דרך היסטורית, ניטש בישראל ויכוח בין שתי עמדות עקרוניות סביב הסוגיה "מיהו ביבי".

האם ראש הממשלה בנימין נתניהו הבשיל, השתנה, "חצה את הרוביקון", וגמר בדעתו להגיע להסדר קבע (או הסדר אחר כלשהו) עם הפלסטינים, ובכך לחצוב לעצמו מקום בהיסטוריה? או שמא ביבי הוא אותו הביבי, מנהיג שמרן, הססן, שכל מה שמעניין אותו זה לבזבז כמה שיותר זמן במחיר נמוך ככל האפשר, להנציח את הסטטוס קוו ולשרוד על כס השלטון כל עוד זה אפשרי, בלי לטלטל את הסירה ובלי לוותר על האידיאולוגיה מבית אבא, לפיה אין מקום לשתי מדינות במרווח הצר והמסוכסך שבין הים התיכון לנהר הירדן.

אלה שסבורים שנתניהו החליט לעשות מעשה וילך "עד הסוף", משתמשים בתקדימים היסטוריים ובקודמיו של נתניהו, נסיכי הליכוד ואבירי "ארץ ישראל השלמה", שעברו תהליך דומה.

מנחם בגין, הם אומרים, החזיר למצרים את סיני עד גרגר החול האחרון, ועשה שלום. אריאל שרון פירק עשרות התנחלויות. שינויי אידיאולוגיה ותפיסת עולם דומים עברו על אהוד אולמרט, שהניח את הצעת השלום הנדיבה ביותר אי פעם בפניו של מנהיג פלסטיני, ציפי לבני, דן מרידור, רוני מילוא, ושורה ארוכה נוספת של מנהיגים ופוליטיקאים, שצמחו משורות הימין הישראלי המסורתי, אבל מתישהו חצו את הקווים והבינו שפתרון שתי המדינות חיוני לא רק להסדרת הסכסוך המדמם בין ישראל לפלסטינים, אלא גם לעתידה של ישראל עצמה.