דילוג לתוכן העיקרי

אוהל הקרקס של נתניהו

נתניהו קרא לאבו מאזן להיפגש איתו באוהל בין ירושלים לרמאללה. גם אם מדובר בעוד ספין מבית היוצר של הג'אגלר נתניהו, אבו מאזן חייב להרים את הכפפה.
Israel's Prime Minister Benjamin Netanyahu attends the weekly cabinet meeting in Jerusalem June 23, 2013. Netanyahu's cabinet will vote on Sunday on a decision to keep most of Israel's newfound natural gas for domestic use, but to still allow enough exports to satisfy exploration companies seeking access to the global market. REUTER/Baz Ratner (JERUSALEM - Tags: POLITICS BUSINESS ENERGY) - RTX10XWH

שפשפתי את עיניי בתדהמה. מהידיעה בוושינגטון פוסט  (20  ביוני) למדתי שראש הממשלה בנימין נתניהו מוכן לפגוש בכל עת את הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) באוהל בין ירושלים לרמאללה. בדקתי מספר פעמים אם לא גלשתי בטעות למהדורה ישנה של העיתון החשוב. בישראל צוטטו דבריו של נתניהו בכותרות ראשיות. התקשיתי להאמין שכמעט עשרים שנה אחרי שראש ממשלת ישראל (יצחק רבין) ומנהיגם של הפלסטינים (יאסר ערפאת) לחצו ידיים במדשאות הבית הלבן, עצם הנכונות של ראש ממשלה ישראלי להיפגש עם מנהיג פלסטיני זה עדיין כותרת. ועוד באוהל. ממש כמו בחתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בקילומטר המאה ואחד, או, להבדיל, כמו בשיחות בין מנואל טרכטנברג לראשי המחאה החברתית בקיץ 2011. כמעט 15 שנה חלפו מאז שנתניהו עצמו ישב לצידו של יאסר ערפאת באחוזת וואי פלנטיישן הסמוכה לוושינגטון. בהסכם שהשניים חתמו שם נאמר, בין השאר, כי "יוחל מיידית בדיונים על הסכם הקבע באופן מואץ במטרה להשיג הסכם עד 4 במאי 1999." כן, המשא ומתן היה אמור להסתיים במאי 1999, לא להיפתח, אולי, ביוני 2013.

נתניהו למד שקריאה לפלסטינים/ערבים "להיפגש בכל עת ולדבר שלום" היא קלף תקשורתי מנצח. אגב, לפני ארבע שנים, בנאום בר אילן (2009), הוא היה מוכן להרחיק לכת עד סעודיה בשביל לדבר שלום; היום הוא מוכן להקדיש לזה 15 דקות. מה בדיוק השתנה בארבע השנים האחרונות?  נתניהו יודע שאין כמעט סיכוי שאבו מאזן ייכנס איתו לאוהל, כל עוד מזכיר המדינה, ג'ון קרי, לא יכול לערוב לו שיחזור הביתה בשלום. במילים אחרות, אבו מאזן צריך חתימה של ביבי על מסמך שבו כלול  המשפט "המו"מ על הסדר הקבע בין ישראל למדינה הפלסטינית יתקיים על בסיס גבולות ה 4 ביוני 1967." אין גם סיכוי שאבו מאזן ייעתר לתביעה של נתניהו לנהל את המו"מ "במטרה להביא להכרה במדינה פלסטינית כמדינת הלאום של העם הפלסטיני ובמדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי."

המזרחן, פרופסור אשר ססר, מגדיר את הדרישה הזאת כ"תביעה מהפלסטינים להתערטל בפרהסיה מהנרטיב הלאומי שלהם". בהרצאה ביום עיון על גורלו של הסכם אוסלו, שהתקיים ביום חמישי שעבר [20 ביוני] בתל אביב (בחסות מרכז שטיינמץ, מרכז דיין והמכללה האקדמית נתניה), אמר המזרחן מאוניברסיטת תל אביב כי הדרישה הזאת - כמו תביעת זכות השיבה של הפלסטינים - היא מתכון בטוח להכשלת פתרון שתי המדינות, והפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית. ארה"ב מבינה אף היא את הקושי של אבו מאזן להתנכר לעיר הולדתו (צפת) ולהסכים, למעשה, כי ישראל איננה מדינתם של מיליון וחצי אזרחיה הפלסטינים. גם בנושא הגבולות, העמדה האמריקאית (והאירופית) קרובה יותר לעמדה הפלסטינית-הערבית; זה עתה התייצב קרי מאחורי יוזמת השלום של הליגה הערבית שמציעה הקמת מדינה פלסטינית בגבולות ה 4 ביוני (תוך חילופי שטחים מוסכמים).

מוזר ככל שזה יישמע - אבו מאזן חייב להיכנס לאוהל. חרף כל הקשיים מבית, ואפילו אם יהיה זה הצעד האחרון בקריירה הפוליטית הצולעת שלו - עליו להרים את הכפפה שביבי השליך לרגליו.    

אבו מאזן הוא האדם היחיד שביכולתו להכריח את ממשלת נתניהו לבחור בין שתי אפשרויות: לפתוח במו"מ רציני על בסיס יוזמת השלום הערבית, או להודות כי ישראל איננה פרטנר לשלום, להסתכן באינתיפאדה שלישית (ראו דבריו של אלוף פיקוד מרכז ניצן אלון מה-19 ביוני), להיקלע לבידוד בינלאומי ולסנקציות כלכליות, ולהתמודד עם תביעות בבית המשפט הבינלאומי הפלילי. כניסתו של אבו מאזן לאוהל תאפשר לחשוף גם את פרצופם האמיתי של יאיר לפיד וציפי לבני, שהבטיחו כי לא יישבו בממשלה שתאלץ את ישראל לבחור בין מדינה דו-לאומית לבין אפרטהייד. לפי המחקרים שהכלכלן ד"ר אביחי שניר הציג בכנס, ישראל כבר משלמת על חוסר היציבות בתחום המדיני-הביטחוני באחוזי הצמיחה ובירידה ביצוא. המרצה  ממכללת נתניה צופה שהמצב הכלכלי של ישראל יחמיר, בד בבד עם המשבר הכלכלי והחברתי הקשה שפוקד את המשק הפלסטיני.

לרוע המזל, נראה שהישועה לא תבוא מרמאללה. מתרבים הסימנים שהגיל (78) והייאוש נותנים את אותותיהם באבו מאזן. דיפלומט אירופאי, שהצטרף לפני מספר חדשים לביקור של שר החוץ שלו במוקטעה, סיפר לי שאבו מאזן לא הצליח להיזכר בשמו של ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, שנפגש איתו עשרות פעמים. חשבתי שזו תקלה שיכולה לקרות לכל אחד, עד ששמעתי את הרצאתו של ד"ר יאיר הירשפלד, שעומד בראש הקרן לשיתוף פעולה כלכלי (ECF). הוא סיפר בכנס שאיש פתח' התלונן באוזניו לאחרונה שאבו מאזן נרדם בעיצומה של פגישה עמו וכי, לדברי האיש, "יותר חשוב לו לשחק עם נכדיו מאשר לשבת איתנו". יתכן שההכרזה הידועה לשמצה של אהוד ברק למחרת כשלון ועידת קמפ דיויד ב-2 ביולי 2000, "אין פרטנר פלסטיני", נהפכה לטענה שמגשימה את עצמה.

גם עשרים שנה אחרי החתימה על הסכם אוסלו, לא נמצאה נוסחת פלא עדיפה על פני פתרון שתי המדינות. ועם זאת, כשקווי הפתיחה של שני הפרטנרים להסכם שלום רחוקים זה מזה כמו שני קווים מקבילים, הגיעה השעה שהמעצמה החזקה בעולם תמצא תחליף מציאותי יותר לאוהל הקרקס של נתניהו.