שפשפתי את עיניי בתדהמה. מהידיעה בוושינגטון פוסט (20 ביוני) למדתי שראש הממשלה בנימין נתניהו מוכן לפגוש בכל עת את הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן) באוהל בין ירושלים לרמאללה. בדקתי מספר פעמים אם לא גלשתי בטעות למהדורה ישנה של העיתון החשוב. בישראל צוטטו דבריו של נתניהו בכותרות ראשיות. התקשיתי להאמין שכמעט עשרים שנה אחרי שראש ממשלת ישראל (יצחק רבין) ומנהיגם של הפלסטינים (יאסר ערפאת) לחצו ידיים במדשאות הבית הלבן, עצם הנכונות של ראש ממשלה ישראלי להיפגש עם מנהיג פלסטיני זה עדיין כותרת. ועוד באוהל. ממש כמו בחתימת הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים בקילומטר המאה ואחד, או, להבדיל, כמו בשיחות בין מנואל טרכטנברג לראשי המחאה החברתית בקיץ 2011. כמעט 15 שנה חלפו מאז שנתניהו עצמו ישב לצידו של יאסר ערפאת באחוזת וואי פלנטיישן הסמוכה לוושינגטון. בהסכם שהשניים חתמו שם נאמר, בין השאר, כי "יוחל מיידית בדיונים על הסכם הקבע באופן מואץ במטרה להשיג הסכם עד 4 במאי 1999." כן, המשא ומתן היה אמור להסתיים במאי 1999, לא להיפתח, אולי, ביוני 2013.
נתניהו למד שקריאה לפלסטינים/ערבים "להיפגש בכל עת ולדבר שלום" היא קלף תקשורתי מנצח. אגב, לפני ארבע שנים, בנאום בר אילן (2009), הוא היה מוכן להרחיק לכת עד סעודיה בשביל לדבר שלום; היום הוא מוכן להקדיש לזה 15 דקות. מה בדיוק השתנה בארבע השנים האחרונות? נתניהו יודע שאין כמעט סיכוי שאבו מאזן ייכנס איתו לאוהל, כל עוד מזכיר המדינה, ג'ון קרי, לא יכול לערוב לו שיחזור הביתה בשלום. במילים אחרות, אבו מאזן צריך חתימה של ביבי על מסמך שבו כלול המשפט "המו"מ על הסדר הקבע בין ישראל למדינה הפלסטינית יתקיים על בסיס גבולות ה 4 ביוני 1967." אין גם סיכוי שאבו מאזן ייעתר לתביעה של נתניהו לנהל את המו"מ "במטרה להביא להכרה במדינה פלסטינית כמדינת הלאום של העם הפלסטיני ובמדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי."