דילוג לתוכן העיקרי

חטא היוהרה של ארדואן

המחאה בכיכר טקסים, להבדיל מזו שפרצה בכיכר תחריר, לא תערער, כנראה, את שלטונו של ארדואן – אבל היא תערער את הביטחון העצמי המוגבר שלו. וזאת התחלה טובה.
Anti-government protesters try to extinguish a burning container in Istanbul's Taksim square June 4, 2013. It was not clear why the container was on fire. Pockets of protesters clashed with Turkish riot police overnight and a union federation began a two-day strike on Tuesday as anti-government demonstrations in which two people have died stretched into a fifth day. REUTERS/Yannis Behrakis (TURKEY - Tags: CIVIL UNREST POLITICS) - RTX10B5F

איש בממסד הישראלי לא מצפה לערעור שלטונו של רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה. זה לא שאין נצנוצים חלושים של תקווה כמוסה או משאלת לב, אבל במערכת הישראלית, המדינית והביטחונית כאחד, משתדלים לשמור על קשר הדוק עם המציאות, ויודעים שארדואן עדיין חזק ונהנה מאמונו של רוב הציבור בטורקיה. יקח זמן עד שהאחיזה שלו במוסדות השלטון ובמקורות הכוח תתערער באמת. "מה שקורה שם עכשיו", אומר גורם מדיני ישראלי, "לא אמור לערער את השלטון של ארדואן, אבל בהחלט יכול לערער את הביטחון העצמי שלו."

לא צריך לזלזל בהערכה הזו, מכיוון שהביטחון העצמי של ארדואן הוא, בעיני רבים, שורש הרע ביחסו לסביבה בכלל ולישראל בפרט. התיאבון המתגבר של ארדואן, שהפך לחזירות של ממש ונטע בו אמונה משיחית שהוא שוגר על ידי השכינה כדי להחזיר את טורקיה לימי הזוהר ולבנות מחדש את האימפריה העותומנית, נתפס על ידי רבים כמנוע העיקרי של המגלומניה הארדואנית, שסופגת עכשיו חבטה עזה ולא צפויה מהמונים בכיכרות איסטנבול, המכנים אותו "רודן" ו"דיקטטור". עד לא מזמן, כינה ארדואן בכינויים אלה ממש את שכנו ממזרח, בשאר אסד. אכן, עולם קטן.

המחאה בכיכר טקסים באיסטנבול, על פי גורמי הערכה ישראלים, לא תדמה לתהליך תחריר בקהיר (שנמצא בעיצומו ורחוק מנקודת הסיום שלו), וגם לא למה שקרה במקומות אחרים בעולם הערבי. המחאה בככר טקסים, על פי הניתוחים הנוכחיים של גורמים בישראל, דווקא דומה למחאת האוהלים בשדרות רוטשילד בתל-אביב בקיץ 2011, מחאה שמשכה בשיאה לכיכרות חצי מיליון ישראלים (במונחים יחסיים, חצי מיליון ישראלים שקולים לחמישה מיליון טורקים ברחובות). המחאה בישראל לא הפילה את השלטון, אבל ערערה אותו, וגרמה לכך שבבחירות שבאו לאחר-מכן, איבד בנימין נתניהו חלק ניכר מכוחו. המחאה בישראל יצרה דבר נוסף: תהליך שבו ההמונים נוטלים לעצמם עוצמה פוליטית מתגברת, המהלכת אימים על הפוליטיקאים. דוגמה מוחשית לכך אפשר לראות בעובדה שממשלת ישראל חוששת לקבל החלטה באשר לשיעורי יצוא הגז הטבעי שהתגלה במרבצים בים התיכון, מחשש לתגובה קשה של הרחוב. פעילי מחאה מפגינים מדי שבוע ליד ביתו של השר הממונה (סילבן שלום), הרשת גואה, העיתונות נותנת רוח גבית והשלטון רועד מפחד (ראו כתבה שמתפרסמת באתר זה).

זה מה שיכול לקרות עכשיו גם בטורקיה. עד לפני רבע שעה, ארדואן היה משוכנע שהוא שליט כל-יכול, שאם רק ירצה, יוכל למשוח את עצמו למלך או להכריז שהשמש זורחת בדרום, והיא תתיישר. מרגע זה ואילך, שום דבר כבר לא מובן מאליו. המהומות בטורקיה יכולות לדעוך במהלך השבוע, או להתגבר ולהפוך למלחמת אזרחים של ממש (אם ארדואן יגשים את איומו להוציא מול המפגינים נגדו מיליון מפגינים בעדו), אבל דבר אחד כבר ברור: לפני הגחמה הבאה שלו, ארדואן יחשוב פעמיים. כל מה שהיה קל עד היום, יהיה קשה. כולל הבחירות הבאות.

כך נופלים להם כל המשלטים במזרח התיכון. מצרים בכאוס, הכלכלה מתפרקת, ההמונים תוססים, מורסי מתקשה לייצב את שלטונו. סוריה בוערת. לבנון שסועה. גם בישראל, השלטון המרכזי נחלש, המפה הפוליטית לא יציבה, האלקטורט מעלה ומפיל נסיכים חדשים חדשות לבקרים. עוד לא דיברנו על עיראק, שבה נמשך הטרור הקטלני במלוא עוזו, ועל איראן, שנערכת לבחירות כאילו דמוקרטיות ולמתקפה אמריקאית-ישראלית בסתיו. שום דבר אינו כפי שהיה. כל מה שהיה יציב, ברור ושאנן, קורס ונעלם. איי היציבות הבודדים שעדיין מחזיקים מעמד הן הממלכות. במרוקו המלך יציב, בסעודיה המשטר שומר על עוצמתו, אפילו המלך הירדני עדיין איתנו, איכשהו. מסתבר שלעמי ערב יש כבוד בסיסי לשושלות שלטון היסטוריות מוכחות. לפחות בינתיים.

על רקע המהומה הזו, הופיע השבוע שר הביטחון הישראלי, משה (בוגי) יעלון, בפני הפורום המלא של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. יעלון נשא סקירה אזורית נרחבת, התמקד בסוריה ולבנון, והסגיר, מבלי שאמר זאת במפורש, את המבוכה הישראלית הבסיסית. האמת היא שאין לאף אחד בישראל מושג לאן האזור הולך ומה יקרה מחר בבוקר. איפה הימים בהם ידעו באמ"ן על כל תזוזה, תנועה או מחשבה של כל שליט ערבי בכל רגע נתון. רוב השליטים הערבים המסורתיים כבר לא איתנו והעסק לא ניתן לחיזוי כלשהו, כפי שהוכח עכשיו גם בטורקיה.

על הרקע הזה, מתעוררים סימני שאלה באשר לכוונה האמריקאית להקים כאן ברית סונית אזורית, בגיבוי ישראל, מול האיום השיעי. ג'ון קרי, שצפוי להגיע לאזור בשבוע הבא (8 ביוני), יגלה בקרוב על בשרו שכשהחולות נודדים בקצב כזה, אי אפשר להקים גדרות ולברוא בריתות. המהומה לא רק דתית, אלא גם עדתית ושבטית. השר יעלון אמר לחברי הוועדה שאסד שולט עדיין בכ-40% משטח סוריה, אבל הוא שכח לציין שמדובר בשטח האיכותי, קרי דמשק וסביבותיה, פרוזדור לצפון ולערי החוף הצפוניות. הוא סיפר שחיזבאללה מושקע עד צוואר במהומה הסורית, שגולשת גם ללבנון, ומשגר לעזרת אסד את הלוחמים האיכותיים ביותר שלו, והוא הבהיר שסוללות ה-S-300 לא צפויות להגיע לסוריה בשנה הקרובה.

מה שיעלון לא אמר במפורש, זה שבמלחמת הכל-בכל שניטשת עכשיו מצפון לה, מאחלת ישראל בהצלחה לכל הצדדים. בדיוק כמו האיחול ששיגר בזמנו מנחם בגין, לעבר הניצים במלחמת איראן-עיראק. כשהאבק יתפזר והראות תחזור, נטכס עצה.

More from Ben Caspit

Recommended Articles