דילוג לתוכן העיקרי

הלקח מכשלון קמפ-דיוויד: אסור לדחוף

הפיצוץ בשיחות השלום ב-2000 בין ברק לערפאת ריסק את מחנה השלום הישראלי והביא לאינתיפאדה השנייה. זה עלול לחזור על עצמו, אם האמריקאים ידחפו חזק מדי את שני הצדדים לשולחן מו"מ.
Israeli Prime Minister Ehud Barak (R) jokingly pushes Palestinian President Yasser Arafat (C) into the Laurel cabin on the grounds of Camp David as U.S. President Bill Clinton watches during peace talks, July 11. Arafat and Barak were insisting that the other proceed through the door first. Camp David is the venue where Egypt and Israel made peace in September 1978, and the Laurel cabin was the site of many of the meetings.

WM/RCS - RTRC2FV

ביולי 2000, לפני 13 שנים בדיוק, התכנסה בקמפ-דייויד ועידת השלום שאמורה היתה להביא לסוף הסכסוך בין ישראל לפלסטינים. אהוד ברק, ראש ממשלת ישראל, היה היוזם והדוחף הגדול של האירוע, שנכפה על יאסר ערפאת כמעט בכוח הזרוע. גם הנשיא האמריקאי, ביל קלינטון, לא ממש התלהב, אבל לא יכול היה לעמוד בפני כוח השכנוע היוקד של ברק, שהיה נחוש בדעתו. רק תנו לי להיכנס לחדר אחד עם ערפאת, והכל יהיה בסדר, הוא אמר, תוך התעלמות גסה משורה ארוכה של אזהרות שקיבל מבעוד מועד: הפלסטינים אינם בשלים, העולם הערבי לא בתמונה, הליגה הערבית לא נותנת גיבוי, מצרים של מובארק לא דוחפת, עסק כזה צריך להכין בקפידה ולתכנן בזהירות, כולל תרחישי קיצון למקרה שהועידה תתפוצץ, וכו'. אבל ברק בשלו. רוצה קמפ-דייויד. תמונת הפתיחה של הועידה היתה בלתי נשכחת: ברק וערפאת מתקוטטים מול דלת הכניסה, מי יחרף נפשו וייכנס קודם, ערפאת מורה לברק להיכנס, שמורה לו בחזרה, הם מתחילים לריב, פיסית ממש, עד שברק פשוט דוחף את ערפאת פנימה והשניים נעלמים באפלה. קאט.

ועידת קמפ-דייויד התפזרה ללא הסדר. כמה חודשים אחר-כך פרצה האינתיפאדה השניה, אינתיפאדת הדמים: למעלה מאלף אזרחים ישראלים חפים מפשע נהרגו בה, ולמעלה מ-3,000 פלסטינים. מחנה השלום הגדול והעוצמתי בישראל קרס והתפורר, עד היום לא התאושש מהטראומה. הפלסטינים איבדו את סממני צלם האנוש שלהם כששיגרו פלוגות של מתאבדים להתפוצץ בקרב בני נוער, נשים וילדים בישראל. האמון השביר בין הצדדים נופץ. תהליך אוסלו נעצר. שבריו מפוזרים עד היום על פני השטח.

מאמציו הנוכחיים של מזכיר המדינה האמריקאי, ג'ון קרי, לחדש את המו"מ בין הצדדים מתחילים להזכיר את קיץ 2000. הפעם, דווקא האמריקאים הם הכוח המניע והדוחף קדימה. הפלסטינים נשארו באותה עמדה: סרבנים לנצח. ישראל שינתה פוזיציה: בניגוד לברק, שדחף בכל כוחו למגע, נתניהו נלהב הרבה פחות, מאמין הרבה פחות, סקפטי הרבה יותר, אבל מבין שיש צורך דחוף לייצר תהליך מדיני כלשהו, ולו בשביל הפרוטוקול.

עם כל הכבוד לפרוטוקול, זה יכול להיות משחק מסוכן. נניח שג'ון קרי יצליח לחדש את המו"מ. האם יש אדם שפוי באזור שמאמין שאבו-מאזן ונתניהו יכולים להגיע להסדר קבע? אהוד אולמרט ממתין עד עכשיו לתשובת אבו-מאזן על הצעתו החלומית, שכוללת 97% מהשטח, חלוקת ירושלים והחזרת עשרות אלפי פליטים. גם על ההצעה הזו, שספק אם יש לה רוב בישראל, לא הצליח אבו-מאזן להשיב. מה יקרה כשיבין שנתניהו יכול לתת בקושי חצי מכל זה? האם יש למזכיר המדינה האמריקאי תוכנית חלופית למקרה שהמו"מ מתחדש וכעבור כמה חודשים עולה על שרטון ומתפוצץ? האם קרי יכול לערוב לצדדים שהמבוי הסתום לא יוביל לפיצוץ נוסף, קטלני? האם ההיסטוריה לא נועדה כדי ללמוד ממנה, בעיקר כשמדובר בהיסטוריה קרובה כל-כך?

כפי שפורסם כאן באל-מוניטור לפני כמה שבועות, אבו-מאזן מיתן באחרונה את התנאים שהציב לחידוש המו"מ. במקום שני תנאים מצטברים: הקפאת בניה והצהרה על "קווי 67 כבסיס למו"מ", הוא מוכן כעת לקבל רק אחד משני אלה. שנתניהו יבחר. בנוסף, הוא מבקש את שחרור האסירים שנדונו לפני תהליך אוסלו. נתניהו לא מסוגל להקפיא בניה (מקסימום הקפאה "שקטה" מעבר לקווי גדר ההפרדה), וגם את המונח "קווי 67" הוא לא מסוגל להוציא מפיו. כחלופה, שוגר אחד משרי הליכוד והדליף לעיתון "הארץ" השבוע שנתניהו "מוכן לפנות את רוב הגדה, אם יקבל ביטחון". ההדלפה הזו נועדה לדרבן את אבו-מאזן ולהפקיד טיעון מנצח בידי ג'ון קרי.

המתווה עליו מדברים עכשיו הוא סידרה של פגישות בין אבו-מאזן לנתניהו. ברובן, אמור להשתתף גם ג'ון קרי. הדרישה להשתתפות קרי באה מכיוונו של נתניהו, שהאמון שהוא רוחש לאבו-מאזן קרוב מאוד לנקודת האפס. נתניהו רוצה שהמבוגר האמריקאי האחראי יהיה בחדר כדי שאחר-כך, כשהכל יתפוצץ, יהיה לו אליבי. המטרה היא, שהפגישות המרתוניות הללו יבנו מחדש את האמון בין שני המנהיגים וייצרו פלטפורמה כזו או אחרת להמשך שיחות.

הבעיה היא, שלאף אחד מהם אין אשראי ציבורי נדיב. נתניהו הוא ראש ממשלה בשפל. מפלגתו, הליכוד, בוגדת בו על בסיס יומי. כמעט כל משלטי הכוח בליכוד נופלים כעת לידי הקיצונים, מסוגו של דני דנון, סגן שר הביטחון, שנבחר לאחרונה ליו"ר ועידת הליכוד. אבו-מאזן הוא נשיא של חצי עם פלסטיני, כהונתו פגה מזמן, אין בחירות חדשות באופק, אין פיוס עם חמאס ואין גם ראש ממשלה (לאחר התפטרותו של פיאד המוערך).

התקווה היא שהנסיבות הללו יהפכו את השניים, אבו-מאזן ונתניהו, למנהיגים אמיתיים. כאלה שמובילים, שיוזמים, שלא חוששים ולא מביטים לאחור. אם נתמקד רגע בנתניהו, הרי שממנו מצפים האמריקאים, מצפים גם חלק מהישראלים, שיהפוך לאריאל שרון. המנהיג האגדי הקודם של הליכוד, שהחליט לצאת מעזה ולפנות עשרות התנחלויות, בלי שהייתה מפלגה מאחוריו. כשהבין שהליכוד לא מגבה אותו, נטש שרון את הליכוד, ריסק אותו לגזרים והקים את "קדימה", שניצחה בבחירות (גם בלעדיו, לאחר שלקה בשבץ מוחי במהלך הקמפיין).

האם "שרוניזציה" של נתניהו אפשרית? רוב המומחים מעריכים שלא. עד עכשיו, מה שאיפיין את נתניהו זה האינסטינקט ההישרדותי שלו. כל מה שמעניין אותו, זה להישאר ראש ממשלה. אם הוא יבין שבאמצעות התקדמות להסדר הוא יכול להישאר בתפקידו, יכול להיות שיאזור אומץ ויעשה את זה. אם כי, מדובר במהלך המנוגד לאופיו. אין דרך מדעית להעריך את התנהגותו של נתניהו, שמתאפיינת בדרך כלל בכניעה לאיומים ושקלול סך כל הפחדים המתרוצצים בתוכו בזמן נתון. ההערכה ההגיונית יותר היא שגם נתניהו וגם אבו-מאזן מנסים בסך הכול לשפר את עמדתם ליום שאחרי. ש"משחק ההאשמות" שיתפתח אחרי כישלון השיחות ישוחק לטובתם. בשביל זה ביבי דורש שקרי יישאר בחדר, וזו הסיבה שאבו-מאזן מסכים לוותר על תנאי אחד מתוך שניים.

השאלה המרתקת באמת היא מדוע ממשיך ג'ון קרי להיות שבוי בפרדיגמה של פעם, במקום לנסות לשבור את המעגל ולייצר סיטואציה חדשה. מכיוון שאין שום סיכוי להגיע להסכמה בין המנהיגות הנוכחית של הצדדים בענייני הליבה של הסכסוך, עדיף לפרוט את הסדר הקבע לכסף קטן יותר, ללכת על הסדר ביניים, לקרוא לו בשם יצירתי, לשכנע את אבו-מאזן שמדובר במו"מ כולל להסדר קבע, להכריז על לוח זמנים, להעניק ערבויות מתאימות ולנסות להתקדם. הצדדים במזרח התיכון נחשבים למומחים בעלי שם עולמי בכל הקשור ליכולת לרמות את עצמם, כך ששניהם, אבו-מאזן ונתניהו, יוכלו לספר לעצמם את הסיפור הנוח, ובלבד שאפשר יהיה לשמור על הגחלת, לייצב את השטח ולהתחיל לפתור בעיות, מהקל אל הכבד.

הסכנה היא, שג'ון קרי יגיע לתובנות הללו כשכבר יהיה מאוחר מדי. בינתיים, הוא ממשיך לנסות. לנו נותר רק להעריך את ההתמדה, את הנחישות ואת היכולות שמפעיל מזכיר המדינה האמריקאי. הוא פועל כמעט לבדו, בצוות מצומצם, אפילו גורמים במחלקת המדינה ממודרים ממה שקורה. הנשיא אובמה משקיף במשקפת על המתרחש, לא מעז לטבול אצבעות בתבשיל הזה, ובצדק. אנחנו, אלה ששוחים בתוכו, מתפללים לנס.

More from Ben Caspit

Recommended Articles