אבו מאזן באקסנט אירופאי

שאלת הפיוס בין חמאס לפת"ח קיבלה השבוע מענה, לפחות חלקי. מתברר שככל שהדבר תלוי באבו מאזן, הנושא אינו עומד בשלב זה על הפרק.

רבים טענו שהגיעה השעה והתנאים הבשילו. חמאס רוצים שינוי, רוצים פיוס, ולראיה: "מחנה הפיוס" זכה בגדול בבחירות למועצת השורא (ההנהגה העליונה), וחאלד משעל, שנחשב למנהיג הקו הזה, נבחר למנהיג התנועה.

אבל דווקא ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, הכריע את הכף. ראש הממשלה החדש שמינה, ראמי חמדאללה, נשיא אוניברסיטת א-נג'אח שבשכם, "יתקע", כך מעריכים, לזמן רב את הדיונים בין חמאס לפת"ח להרכבת ממשלת פיוס.

בחמאס, מטבע הדברים, הופתעו מהמהלך. סמי אבו זוהרי, דובר הארגון מיהר לגנות את המינוי ואת זה שעומד מאחוריו: "הממשלה החדשה ברמאללה אינה מייצגת את העם הפלסטיני, והמינוי אינו חוקי." מעניין, אגב, לשים לב לטרמינולוגיה שבה בחר זוהרי - "הממשלה ברמאללה", כאילו מדובר בניהול עירייה.

מה הביא את אבו מאזן לנקוט צעד זה?

על-פניו, אבו מאזן מרצה בכך את ג'ון קרי. מזכיר המדינה האמריקאי מאמין שניתן עדיין להניע מהלך מדיני במזרח התיכון. לעומת זאת, הסכם פיוס עם חמאס עלול להעניק לראש הממשלה נתניהו את האליבי שהוא מחפש, כדי להמשיך ולטעון שאין פרטנר ושאין עם מי לדבר.

למען האמת, מקורות בפת"ח אמרו לאל-מוניטור כי מלכתחילה אבו מאזן לא האמין שהפיוס אפשרי. זאת, לא רק משום ההתנגדות הבינלאומית למהלך כזה (חמאס נחשב כארגון טרור, כל עוד לא קיבל את תנאי הקוורטט להכרה מלאה בישראל), אלא גם על רקע המאבקים הפנימיים בתוך תנועת הפת"ח. הפצעים מהפיכת חמאס ביוני 2007 עוד לא הגלידו; ספק גדול מאוד אם, בעתיד הנראה לעין, מנגנוני הביטחון הפלסטינים יוכלו להיות מורכבים מאנשי חמאס ופת"ח חמושים. השנאה העצומה בין הפלגים לא מאפשרת שיתוף פעולה, שלא לומר אחוות לוחמים.

למעשה, הפיוס שימש עבור אבו מאזן כקלף מיקוח. חאלד משעל היה הג'וקר של הראיס במשחק הפוקר ששיחק מול ישראל וארצות הברית. "אם לא תיוותר לי ברירה", הוא שידר, "והמשא ומתן בין ישראל לרשות לא יתקדם, אחבור אליו ואקים ממשלה מאוחדת חדשה", על כל המשתמע מכך.

אבל זו עדיין לא התשובה המלאה לשאלה מדוע, מבין כולם, בחר אבו מאזן דווקא בחמדאללה לתפקיד ראש הממשלה. חמדאללה, פרופסור לבלשנות, שפה וספרות אנגלית, שעשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת לנקסטר באנגליה, נחשב כבעל אוריינטציה אירופית מובהקת, בניגוד לקודמו בתפקיד, סלאם פיאד, שהיה בעל אוריינטציה אמריקאית לא פחות מובהקת. גורמים פלסטינים בכירים אומרים שזאת הסיבה העיקרית לכך שאבו מאזן הראה ל"חביבם של האמריקאים" את הדרך החוצה. הסיבה העיקרית למתיחות ביניהם ולסיום תפקידו של האיש שעשה הרבה למען הבראתה של הרשות הפלסטינית, הייתה התערבותו של ג'ון קרי במאמץ להשאיר את סאלם פיאד בתפקיד ראש הממשלה . זה "שרף לאבו מאזן את הפיוז".

זה אינו המקרה היחיד שבו ראש הרשות הפלסטיני מגיב בזעם כלפי מזכיר המדינה האמריקאי.

בכתבה שמתפרסמת באתר זה מאת עקיבא אלדר, מתואר כיצד אבו מאזן נעלב עד עמקי נשמתו מהצעתו של קרי, בנאומו בכנס הפורום הכלכלי העולמי בירדן בסוף חודש מאי, להעניק תמריץ של 4 מיליארד דולר לפלסטינים בתמורה לנכונותם לשוב למו"מ.

ראש הרשות הפלסטינית, הסוגר השנה תשע שנים בתפקיד, למוד אכזבות מהאמריקאים. ההתנגדות הנחרצת של ברק אובמה למהלך שלו באו"ם יצרה אצלו תחושה שלא רק ישראל לא תשתנה – גם האמריקאים.

ולכן אבו מאזן קורץ לקהילה האירופית, כדי שתהא מעורבת יותר בתהליך המדיני עם ישראל. מבחינתו, למדינות אירופה, על אף משבר האיחוד, שיניים חדות יותר ורצון עז להניע מהלך לפתרון הסכסוך. הן, מבחינתו של אבו מאזן, אובייקטיביות הרבה יותר מהאמריקאים. הן אינן בעלי אינטרס מובהק לשמר את כוחה ומעמדה האיתן של ישראל. האירופים מתנהלים אחרת מול ישראל - בחשדנות , בכעס , באיומי חרם, בסנקציות על מוצרי ההתנחלויות. וזה בדיוק מה שאבו מאזן רוצה.

ראמי חמדאללה, הדובר אנגלית בניב בריטי כבד, יכניס, כך מקווה אבו מאזן, דם אירופי חדש להתנהלות העצלה והמרגיזה במזרח התיכון. חייו הפוליטיים של אבו מאזן תלויים בהצלחתו, ולכן הסיכוי האחרון להצלה מצוי בידיהם של האירופאים שאבו מאזן מנסה לגייס.

ג'ון קרי ימשיך לדלג ולהזיע כדי לשכנע את הצדדים להתדיין, אבל המפתחות בצרור שהופקד בידיו של " הבריטי" חמדאללה, יפתחו את הדלת הראשית למשא ומתן בפני אותן מדינות אירופה שישראל סירבה להכניס.

האם היה זה מהלך מחוכם? האם חמדאללה יצליח להתגבר על המכשולים הרבים שיציבו בפניו אנשי הפת"ח? תשובה לכך ניתן למצוא בראיון שהעניק סאלאם פיאד לניו יורק טיימס בתחילת מאי:

"עם כל כך הרבה רעל, בלתי נמנע שייגרם משהו קטסטרופלי. המערכת לא מצליחה, המדינה סובלת. הם ( הפת"ח, ש.א. ) לא ישנו את דרכיהם ולכן עליי ללכת....

"זה מדהים שגורל העם הפלסטיני נתון בידי מנהיגים סתמיים לחלוטין, המונחים מהחלטות של רגע. אין רצינות, אין אסטרטגיה, אנו חותמים על הסכמים בצורה טקטית ומוחזקים כבני ערובה של הרטוריקה שלנו-עצמנו."

לא ברור מה תהיה הרטוריקה החדשה של הרשות הפלסטינית ושל הממשלה בראשותו של חמדאללה. סביר להניח, עם זאת, שהיא תיאמר באקסנט אוקספורדי ולא אמריקאי.