בעוד מספר שבועות תחגוג ש”ס 30 שנה להקמתה. טוב, תחגוג זו מילה מעט מוגזמת - הרי לאף אחד בה אין בימים האלה כוח למסיבות. למעשה, יהיה נכון יותר לאמר שהתנועה החרדית-ספרדית שהוקמה, כמעט במקרה, ערב הבחירות המוניציפליות ב-1983, נמצאת בימים אלה באחת מנקודות השפל העמוקות ביותר שידעה מאז הקמתה.

אילו היה מדובר רק בהשלכת חבריה לספסלי האופוזיציה ובפרידה הכואבת שנכפתה עליהם מעטיני השלטון, ניחא. העניין הוא שש”ס נקלעה למדבר האופוזיציוני בעודה נתונה במשבר הנהגה חריף: כבר חצי שנה מתנהלת המפלגה ללא יושב ראש. הרעיון להפקיד בידי שלושה פוליטיקאים את הנהגת התנועה התרסק לחלוטין. מסתבר שש”ס היא לא האימפריה הרומית, ומה שאולי הצליח – וגם זה רק לעשר שנים - ל"קבוצת השלושה" בשנת 59' לפני הספירה (הטריאומווירט - יוליוס קיסר מגנוס גניוס פומפיוס ומרקוס קרסוס), לא עובד כשמדובר באריה דרעי, אלי ישי ואריאל אטיאס. צרפו לכל אלה את הנתון הביולוגי הפשוט: הרב עובדיה יוסף, המנהיג הרוחני הבלתי מעורער, הוא יהודי בן 93 והתמונה ברורה - ש”ס בצרות.

נתחיל בדרעי ובישי. לכאורה זה המקום גם להזכיר את אריאל אטיאס, הצלע השלישית במשולש ההנהגה, אלא שהוא כבר מאס במריבות המעסיקות את צמרת מפלגתו - כך מתרשמים גורמים המשוחחים איתו. מאז פרש מתפקידו בממשלה, אחרי כהונת שר שנמשכה כשבע שנים, הוא פוזל יותר ויותר לעבר עולם העסקים שבחוץ ומתלבט האם לפרוש מהחיים הפוליטיים. אשר לדרעי ולישי – ובכן, הם לא הולכים לשום מקום. אריה דרעי עדיין ממתין לרגע שבו יושלם ה"קאמבק" שלו והוא יוכתר מחדש ליו”ר ש”ס. שיתוף הפעולה הכפוי עם אלי ישי הפך עבורו לגזירה שלא ניתן לעמוד בה. דרעי רוחש לישי בוז עמוק, וחש כלפיו את אותן תחושות משטמה שליוו אותו במשך יותר מעשור, שבו היו השניים בנתק מוחלט. החיבוקים החמים והפגנת האחדות של השניים לפני חצי שנה, כאשר נודע על ההחלטה לקיים הנהגה משותפת, נראים כעת (והאמת שנראו כבר אז) נלעגים ומנותקים מן המציאות. מה שמחזיק את דרעי כעת הוא התקווה שהמצב הבלתי נסבל הזה יסתיים בקרוב. הוא נתלה באמונה שבתוך זמן קצר תיפסק האנדרלמוסיה והוא יוכרז מחדש כיו”ר ש”ס. העניין הוא שההמתנה הזו אורכת זמן רב, הרבה יותר מכפי שציפה. לפני הבחירות העריך שהנהגת ש”ס תיפול לחיקו כפרי בשל. מאוחר יותר, כשנאלץ להתקפל, טען שהעניין יוסדר מיד לאחר הבחירות. שלושה חודשים חלפו מאז הבחירות ודרעי עדיין ממתין לפרס הגדול (שהולך ומתגלה כלא יותר מאשר מפלגה חבוטה הנתונה במשבר עמוק).

אלי ישי, מצידו, לא מוכן לוותר. בשבועות שחלפו מאז הוקמה ממשלת נתניהו נטולת החרדים הוא לא חדל מלבחוש, להוביל יוזמות עצמאיות ולתחזק את הקשר מול לשכת ראש הממשלה. הכול – רק כדי שבסוף היום יוכל לבוא לרב הישיש ולפרט באוזניו עד כמה אדיר הוא פועלו. בניגוד לדרעי ולאטיאס, שהעדיפו לנתק מגע עם נתניהו מהרגע שבו נשלחו לאופוזיציה, ישי שש לשמר את הקשר עם ראש הממשלה. גם נתניהו, שהפרידה מהחרדים נכפתה עליו, שמח, מצידו, לשמור על ערוץ פתוח. וכך מתנהל ישי: הוא משוחח עם נתניהו ומספר לו עד כמה כואב הרב עובדיה את הפרידה מהשלטון ועד כמה הוא חרד לגורל עולם הישיבות. אחר-כך הוא מגיע לרב עובדיה ולוחש על אוזנו שראש הממשלה סובל משותפיו החדשים ומעוניין לחדש את הקשר עם ש”ס. העיקר שהרב יראה עד כמה הוא פעיל ו"נשכב עבורו על הגדר", ולא יעניק את כתר ההנהגה לדרעי, היריב השנוא.