בגלל ביקורת מעודנת הרבה יותר מזו שביטא נשיא ארצות הברית אובמה בגנות מדיניות הכיבוש, חטפו ראשי השב"כ לשעבר, שכיכבו בסרט "שומרי הסף", מקלחת צוננים משגריר ישראל בארצות הברית, מייקל אורן. אילו, במקום לשאת את נאומו ההסטורי בפני צעירי ישראל בבנייני האומה, היה בוחר אובמה לדבר באולם מליאת הכנסת על הנזק שמסבות ההתנחלויות לסיכויי השלום ועל הסלחנות שהממסד הישראלי נוהג כלפי מתנחלים פורעי חוק, נקל לשער את עוצמתן של קריאות בוז שהיה נתקל בהן מכיוון ספסלי הקואליציה של הליכוד והבית היהודי. השרה לימור לבנת הייתה, בוודאי, מתקשה להסתיר את הבעת התיעוב על פניה, למשמע המלים "כיבוש וגירוש אינם תשובה". ורק תארו לעצמכם כיצד היה מגיב שר השיכון המתנחל, אורי אריאל, לנוכח אמירתו של "גוי אמריקאי" בכנסת ישראל, לפיה "במצב הדמוגרפי בגדה המערבית (אובמה לא השתמש במינוח 'יהודה ושומרון'- ע.א.) הקמתה של מדינה פלסטינית בת-קיימא, היא הדרך היחידה לקיים את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.''
יש להניח כי כשאובמה ציטט את אמירתו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, טרם ההתנתקות מעזה, כי אי אפשר לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית ובאותו זמן לשלוט בכל ארץ ישראל, לא נעם הדבר לאוזניו של הצופה בנימין נתניהו. מן הסתם הוא גם לא רווה נחת מבחירתו של אובמה לצטט את איש השמאל, הסופר דויד גרוסמן, ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה: "חייבים לגשת לשלום של אין ברירה באותה נחישות כפי שניגשים למלחמת אין ברירה.'' אילו נאם בכנסת, אובמה לא יכול היה להרשות לעצמו לפנות אל הציבור הישראלי מעל ראשיהם של מארחיו, חברי הכנסת, ולקרוא לאזרחים "לדחוף את המנהיגים הפוליטיים" כדי שייקחו את הסיכונים ההכרחיים הכרוכים בעשיית שלום ולזעוק "שלום בקול חזק יותר מקולותיהם של הקיצונים". כמה מנציגיהם של אותם קיצונים היו יושבים למרגלותיו, סביב שולחן חברי הממשלה.
