אי אפשר לטעות באווירה האופטימית שהותיר כאן הנשיא אובמה בשעה שעלה על מדרגות האייר-פורס 1, עם סיום ביקורו בן חמישים השעות בישראל וברשות הפלסטינית. די היה לצפות בלחיצת היד הממושכת בינו לבין ראש הממשלה נתניהו שניות ספורות לפני שנפרד ממנו. אמנם לאורך הביקור נרשמו מחוות גופניות דרמטיות יותר (החיבוקים האינסופיים שלו עם פרס, ההליכה המשותפת והבלתי נשכחת שלו עם נתניהו בעודם פושטים את הז’קטים, מניפים אותם אל מאחורי גבם ואוחזים בדשיהם בנון-שלנט), אך דומה שדווקא לחיצת היד הזו היטיבה לשקף את שביעות הרצון בתום ביקור מוצלח. זו הייתה לחיצת יד ארוכה, חמה ולבבית. נראה היה שראש הממשלה מבקש להמשיך לאחוז עוד ועוד בידו של אובמה כאילו מבטיח לו: “עוד אפתיע אותך, מכאן הכל ישתנה, אתה עוד תראה”. בעלי זכרון ארוך עשויים היו להיזכר באותם רגעים בתמונתם הבלתי נשכחת של נתניהו ויאסר עראפת בעודם לוחצים ידיים בחום, ובידידות רבה. היה זה מייד בתום ועידת הפסגה הדחופה שכינס ביל קלינטון בבית הלבן לאחר מהומות מנהרת הכותל בספטמבר 1996. גם אז התחושה היתה של פתיחת דף חדש: “מצאתי לי חבר חדש” אמר אז נתניהו על ערפאת. ניתן רק לקוות שגורלה של החברות המחודשת בינו לבין נשיא ארצות הברית לא תסתיים כגורל החברות בינו לבין עראפת.

עוד לא הספיק המטוס הנשיאותי לצאת מהמרחב האווירי של ישראל וכבר יצאה ההודעה על הפיוס הישראלי-טורקי. אחרי שנים של חמיצות וגרירת רגליים שוב יש תחושה של רצון טוב הנושבת מכיוונה של ירושלים. הנה כי כן, נאות ראש הממשלה להתנצל בפני עמיתו הטורקי לאחר שלוש שנים של סירוב. הודעת הגינוי שפירסם אביגדור ליברמן, שר-החוץ לשעבר (ואולי גם לעתיד) בעיצומו של הקרב המשפטי שהוא מנהל כעת, רק המחישה את הנקודה שבה נמצא כעת בנימין נתניהו. בציר שנע בין סרבנותו המתריסה של ליברמן מכאן לחזון האופטימי של אובמה משם, נתניהו קרוב כעת יותר לזה האחרון.

ועדיין, אחרי כל האמור לעיל - אחרי לחיצת היד החמה, החיבוקים והחיוכים, גם אחרי הפיוס עם אנקרה - מדובר באשליה אופטית. נתניהו, בשנותיו הארוכות כראש ממשלת ישראל, כבר הטעה בעבר לא מעט אנשים, שהיו בטוחים שפניו ליוזמות מדיניות מרחיקות לכת, אך נותרו מאוכזבים. כך קרה עם תחילת כהונתו הראשונה באמצע שנות התשעים: נשיא ארה"ב דאז ביל קלינטון ונשיא מצרים דאז חוסני מובראק התרשמו ממנו כי פניו למהלכים גדולים – אך התאכזבו; כך קרה גם בתקופת כהונתו השנייה, בשעה שהנשיא שמעון פרס נשלח על-ידו למנהיגי העולם עם מסרים מרוככים והבטחות להפתעות בהמשך - בסוף זה תמיד הסתיים באכזבה.

נתניהו, בראש ובראשונה, הוא אמן התמרונים. הוא נע בין רצונו העז לשמור על סטגנציה לבין האילוצים הבינלאומיים שנכפים עליו פה ושם. אך בסופו של דבר האיש הוא שמרן. אין לו עניין ביוזמות מרחיקות לכת או בנטילת סיכונים. בחינה מדוקדקת של פעולותיו כראש ממשלה לאורך השנים מגלה כי מאחורי כל מהלך מדיני משמעותי שנקט עמד מלחץ חיצוני, שלא לומר: לחץ אמריקאי. כך היה בכהונה הראשונה כאשר העביר לפלסטינים את השליטה הביטחונית בחברון וחתם על ההסכמים באחוזת וואי פלנטיישן (שאותם מעולם לא יישם), וכך בכהונה השנייה, כשנאות להצהיר על נכונותו לקבל את עקרון שתי המדינות ולהקפיא לעשרה חודשים את הבנייה בהתנחלויות. שום דבר לא היה פרי יוזמתו, כמעט הכל נכפה עליו.