הדילמה של ש"ס: יהדות התורה או שוויון בנטל

עם צאת השבת האחרונה התייצבו שניים משלושת ראשי ש"ס - השרים אלי ישי ואריאל אטיאס - באולפני הטלוויזיה, והזהירו מפני מלחמת האחים שתפרוץ אם תמומש תוכניתו של יאיר לפיד לגיוס החרדים.

השניים, כל אחד בתורו, העריכו כי קיים סיכוי גבוה שש"ס לא תשב בממשלה הבאה, והתרברבו בכך שהאופוזיציה לא מפחידה אותם. המאמץ לשדר ביטחון עצמי בסביבה של חוסר ודאות, עם זאת, לא הצליח להסתיר את מצוקתם של ראשי ש"ס, אשר מאז הבחירות מסתובבים מבועתים ממש מהאפשרות להיזרק לאופוזיציה בידי בן בריתם הנאמן, בנימין נתניהו.

הברית הנרקמת בין לפיד ליו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, שבבסיסה עומדת המטרה המשותפת לחוקק חוק מחמיר לגיוס החרדים, אינה החזית היחידה שמאיימת על ש"ס. המפלגה החרדית-ספרדית מוצאת עצמה במלכוד גם מול אחותה החרדית-אשכנזית, יהדות התורה, שמתנגדת, כמעט קטגורית, לשינוי הסטטוס קוו.

בכירי ש"ס מודים, כי ללא הסכמת יהדות התורה תתקשה המפלגה להפגין עצמאות ולהגיע לפשרות בנושא הגיוס. זאת למרות שחלק לא מבוטל מהציבור שהעניק לה 11 מנדטים בבחירות האחרונות מורכב מאנשים שומרי מסורת ששירתו ומשרתים בצה"ל.

המלכוד שמוצג כאן הוא תוצאה כמעט בלתי נמנעת של תהליך ההתבטלות שעבר על ש"ס בעשור האחרון, מול ההנהגה החרדית-האשכנזית. תוצאות הבחירות האחרונות - בצירוף פסיקתו המחייבת של בג"ץ לחוקק לאלתר את חוק השוויון בנטל - חשפו אותו במלוא עוצמתה.

זו היתה יכולה להיות שעתם הגדולה של מנהיגי ש"ס: להוביל באומץ את הציבור החרדי להסכמה היסטורית על תיקון העיוות המתעצם של נטל השירות בצה"ל.

אבל במקום זאת ש"ס, על אחד עשר המנדטים שלה, מתגלה כגרורה של יהדות התורה הקטנה ממנה (7 מנדטים), שמייצגת ציבור שחלק לא משמעותי ממנו מנוכר להוויה הישראלית והציונית.

מאכזב לראות את אריה דרעי, איש בעל קשרים ענפים בציבור החילוני, שדיבר לפני חזרתו לש"ס בפאתוס על הקמת מפלגה אזרחית שתוביל לשינוי שיטת הממשל ותקרב לבבות, מיישר קו עם יהדות התורה, במקום להוביל קו עצמאי שמתאים יותר לאלקטורט הש"סניקי.

העובדה המעניינת היא שכמעט כל חברי הכנסת הנוכחיים של ש"ס עברו דרך הבקו"ם ושירתו שירות מלא או מקוצר בצה"ל, אך למרות זאת הם נגררים לאמץ תפיסת עולם הרואה בשירות הצבאי עול שמצווה לחמוק ממנו. ביקור באתר הרשמי של הכנסת מגלה שאלי ישי שירת שלוש שנים מלאות, חלקן בחיל השריון; אריה דרעי ואטיאס אמנם שירתו מספר חודשים בלבד, אבל זה יותר טוב מכלום. עוד שירתו בצה"ל: ח"כ דוד אזולאי שהיה חובש קרבי; ח"כ איציק ועקנין ששירת כרס"ל; ח"כ אברהם מכאלי סיים שירות צבאי בדרגת סרן; ח"כ יעקב מרגי שירת שלוש שנים בגדוד הקשר של פיקוד הדרום; אמנון כהן ואיציק כהן שירתו תקופות משמעותיות בצה"ל. השירות הצבאי לא היה זר גם לבכירי ש"ס מהדור הקודם, כמו שלמה בניזרי ויאיר לוי.

וכאן אנו מגיעים לפרדוקס: בעוד שההנהגה הפוליטית של ש"ס קיימה קשר חיובי עם צה"ל, הרי שילדיה כבר אינם משרתים בצבא.

לפני מספר ימים תיאר ישי היטב את ההוויה הזו, כשביקש בראיון טלוזיוני להוכיח שבניגוד לטענת לפיד - ש"ס אינה מתנגדת באופן גורף לשירות בצה"ל. "אני חרדי והתגייסתי. חלק גדול מהאחיינים שלי שירתו ומשרתים בצבא", התגאה. את בניו וחתניו לא הזכיר מסיבה פשוטה: אותם הוא דאג לשלוח לישיבות ליטאיות נחשבות, שם הם הפכו לחיילים בתעשיית הפטור מצה"ל תחת כנפי חוק "תורתם אמנותם".

העובדה המאכזבת היא שדווקא מפלגתו של הרב עובדיה יוסף, שהוקמה בשנת 1984 במטרה להוות משקל נגד אפליית המזרחים במוסדות החינוך התורניים של "הליטאים", מתרפסת בפניהם תוך התעלמות ממורשתה-היא.

הרב חיים אמסלם, שסולק מש"ס והקים את מפלגת עם שלם, עמה רץ לכנסת, הירבה לדבר על התופעה, לפיה צמרת ש"ס המזרחית שולחת את ילדיה למוסדות האשכנזים מתוך זלזול בישיבות הספרדיות.

הרב אמסלם יצא גם נגד תרבות הפטור משירות צבאי שהתפשטה בקרב הספרדים. טענתו העיקרית הייתה שהמזרחים, שנודעו כאנשים יצרניים, אימצו את תרבות השנור והעוני של החרדים האשכנזים. מלחמתו האמיצה בהנהגת ש"ס ובמדיניותה קנתה לה תומכים רבים, בעיקר בקרב חילונים ואנשי שמאל, אך הוא כשל בשכנוע תומכי ש"ס שהוא רואה את טובתם, ולא עבר את אחוז החסימה.

כשבוחנים את השתלשלות העניינים, ניתן להצביע על אלי ישי, שירש את אריה דרעי ב1999 כיו"ר ש"ס לאחר כניסתו של האחרון לכלא, כמי שאימץ בסוגיות משמעותיות את אופן התנהלותן של המפלגות החרדיות האשכנזיות.

ישי קיבל לידיו מפלגה מתונה מבחינה מדינית, שעיקר האלקטורט שלה היה בנוי על מזרחיים מהפריפריה - מסורתיים, יוצאי צבא. תעיד על כך העובדה שבשנת 1992 הוביל דרעי את ש"ס לממשלת השמאל הצרה של יצחק רבין ואיפשר את אישור הסכמי אוסלו.

בתקופת ישי הפכה ש"ס למפלגת ימין מובהקת, שלעיתים הובילה קו לאומני, כפי שבא לידי ביטוי במאבקו של שר הפנים ישי למען גירוש העובדים הזרים.

בשנים האחרונות נגרר ישי פעם אחר פעם אחרי יהדות התורה. הדוגמאות הבולטות: מיד לאחר שיהדות התורה הודיעה על החרמת ועדת פלסנר לשוויון בנטל, הודיע גם ישי כי ש"ס לא תשב בוועדה. זאת, על אף שמאחורי הקלעים הפגינו נציגיה רצון להשגת פשרה. ח"כים מש"ס, שחלקם מתגוררים ביישובי הפריפריה, התלוננו אז בינם לבין עצמם על כך שבפגישות מזדמנות עם פעילי המפלגה בבתי הכנסת, השאלה החוזרת היא: 'מדוע ישי נכנע לתכתיבים של האשכנזים?'. ישי מצידו שמע את הקולות אך התעלם.

צורמת מכל הייתה התנהלות ישי בפרשת התלמידות בבית הספר בעמנואל לפני שנתיים וחצי – אז בחר לשתוק וליישר קו עם החרדים הליטאים נוכח כיעורה של אפליית התלמידות המזרחיות, שהופרדו מהתלמידות האשכנזיות.

תחת הנהגת ישי, הפכה המפלגה המזרחית המתונה והגאה למפלגת לווין של יהדות התורה. לפעמים נראה היה ישי כילד שמנסה לרצות בכל מחיר את הוריו - ההנהגה החרדית-אשכנזית.

בתקופתו חל ריחוק בין הנהגת ש"ס לתומכיה – אותו ציבור שבעבר ידע דרעי לרתום אליו ולעורר בו הזדהות, רובו מסורתי. כך קרה שהגרעין הקשה של ש"ס הופך והולך לחרדי, ונושא עיניו אל האשכנזים: שואף להתחנך במוסדות הליטאים ואינו משרת בצה"ל.

כשדרעי חזר לש"ס לפני מספר חודשים, הוא גילה בדרך הקשה שהמפלגה שהכיר לפני ולפנים שינתה פניה, עברה תהליכים סוציולוגיים, והיא חרדית וימנית יותר. הוא אמנם עשה מאמצים לשנות כיוון ולמתן את הסגנון המתלהם של ישי, אך גילה מהר מאוד שקשה מאוד לשנות את הכיוון הכללי של האניה.

השוויון בנטל, אם כן, הוא מבחנם הגדול של ש"ס בכלל ושל אריה דרעי בפרט, שחזונו היה להקים מפלגה "ישראלית, אזרחית מעורבת בחיי היום יום". זו עשויה להיות נקודת המפנה של ש"ס שיכולה לחזור לשורשיה, להתחבר לאלקטורט הבסיסי שלה ואף להרחיב אותו. ש"ס יכולה להפנות עורף לחרדים האשכנזים, בעלי הקו המחמיר, ולהיות שותפה אמיתית לשינוי היסטורי בשוויון בנטל.

אם תמשיך לצעוד בדרך שהתווה ישי, תאבד את זהותה המקורית כליל.