דילוג לתוכן העיקרי

ישראל צריכה להקים בית-חולים שדה בגבול הסורי

הסיוע שהגיש צה"ל לפצועי הקרבות בסוריה שהגיעו לגבול עם ישראל היה חד-פעמי – אך שלומי אלדר מציע לאמץ את המודל לפעילות הומניטרית רחבה יותר, שעשויה להשתלם בעתיד.
Israeli soldiers patrol in the Syrian-Israeli ceasefire line near the Druze village of Majdal Shams in the Golan Heights March 30, 2012. Israel deployed thousands of extra security forces nationwide on Friday, reinforcing border crossings with Lebanon and Syria and shutting crossings with the occupied West Bank after Palestinian groups announced plans to march on Israel's borders on a day when Israeli Arabs mark "Land Day", the annual commemorations in Israel of the killing by police of six Arab citizens in

כבר כמה חודשים שקולות הנפץ הנשמעים היטב מהצד השני של הגבול עם סוריה הפכו לחלק אינטגרלי משגרת החיים של תושבי הצפון. הקרבות בין בשאר אסד וצבאו לבין המורדים היו לא יותר מאשר שמועה רחוקה. כל זאת - עד השבת האחרונה, שבה הם לבשו פנים.

באותה שבת הגיעו לגדר המערכת על גבול הצפון, בשארית כוחותיהם, שבעה סורים פצועים, כנראה מחיילי המורדים שנטלו חלק בקרבות נגד צבא אסד. אחד מהם היה במצב קשה, היתר במצב בינוני. הם נפגעו מירי ומרסיסים, ודיממו בשטף. זו הייתה שאלה של חיים או מוות, וכוחות צה"ל החליטו להעניק להם טיפול רפואי במקום. לאחר מכן הם פונו להמשך טיפול בבית החולים זיו בצפת.

לפתע רוחות המלחמה הפכו למשהו ממשי וקרוב, ממש על הגבול, לא סתם טירוף שמתרחש הרחק מעבר להרי החושך, אלא כזה שמתרחש על גבולנו. התברר שישראל כבר אינה יכולה רק להביט בדאגה מן הצד במתרחש בסוריה, אלא חובה עליה להתערב.

לא, אין הכוונה להתערבות צבאית אלא, כפי שאירע בשבת, להגשת טיפול הומניטרי מציל חיים למי שמגיע לגבול ומבקש סיוע. ואין זה משנה אם הפצוע הוא מורד בצבא אסד או נמנה עם חייליו של בשאר. פצוע הוא פצוע. מי שעד אתמול ראו בישראל מדינה שאנשיה מסתובבים כשקרניים לראשם - כך נהוג לאייר את "היהודי-ישראלי" בתקשורת הסורית, או כאלה המתהלכים עם רובה דרוך ביד ואצבע על ההדק - יגלו את פניו האחרות של האויב שלמדו לשנוא. חבל שכל כך הרבה דם צריך לזרום בנהרות החצבני לפני שזה קורה.

איש אינו יודע מה ילד יום בסוריה. מתי, ואיך, ייפול אסד. ושאלת השאלות היא: מי יבוא במקומו. ההערכות השונות בישראל הן שהכוחות שיחליפו אותו יהיו בעלי אוריינטציה איסלאמית סונית אדוקה, זרעים וניצנים של האחים המוסלמים שדוכאו במשך שנים על ידי משפחת אסד. אליהם, על-פי אותן הערכות, יצטרפו חמושים ולוחמים, חברים בתאים של אל קאעידה שחברו יחדיו למלחמה בצבא הסורי. ספק אם אכן יהיה זה ההרכב שינווט את עתידה של סוריה, אבל יש היגיון בהערכה שאיחוד הכוחות של האופוזיציה נוצר מתוך כך שלאיש לא הייתה הפריבילגיה לבחור, וכל חמוש שהביע סלידה מאסד, משטרו וצבאו צורף למערכה. המטרה הגדולה היא להפיל אותו, וכל האמצעים כשרים. אבל דבר אחד כבר ברור: יבוא מי שיבוא, הפצועים שיקבלו טיפול מציל חיים בישראל יוכלו לראות מקרוב את האויב. הם יראו שיש לו פנים וידיים מטפלות, ועיניים ומראה וקול של בן אדם.

בדרך כלל בין אויבים נצרב בזיכרון הקולקטיבי מראה אחר, לא אנושי ולא אמיתי של האחר, כי כך קל יותר לשנוא את האוייב ולהכשיר צבא להילחם נגדו. לעומת זאת, מורד סורי שנפצע בקרבות וטופל בידי ישראל, ישוב הביתה - לדמשק, חלב, חומס או דרעא - ויספר לחבריו ולמשפחתו שהיהודים, אלה החיים מעבר להרי הגולן, שפעם היה בידיים סוריות, אין להם קרניים על הראש אלא דווקא עיניים, ורצון כן לחיות במשותף.

הם יגלו שישראלים רבים עקבו בדאגה ובצער אחרי מסעות הרצח שבהם מצאו את מותם ילדים נשים וגברים, והתופת הזאת התרחשה קרוב כל כך לגבולם.

יש בסיס לטענה שמפגש הומניטרי בלתי אמצעי בין אויבים עושה נפלאות ומשנה תפיסות ודעות. דוגמה לכך היא החולים הפלסטינים מעזה ומהגדה המגיעים לטיפולים מצילי חיים בבתי החולים בישראל. רבים מהם מגיעים לבתי החולים תל השומר, איכילוב, בילינסון הדסה וסורוקה, ומגלים ישראלים אחרים, שונים מאוד מכפי שדמיינו, או ראו מעל מרקעי הטלוויזיה במשך שנים. החולים הפלסטינים ובני משפחותיהם הנלווים למהלך הטיפול הממושך בישראל שבים הביתה, והופכים לשגרירים של רצון טוב. זה עדיין לא מספיק, מן הסתם, כדי להביא להסכם שלום בין מדינות, אבל זה צעד משמעותי בדרך לכך. במו אוזניי שמעתי פלסטינים המספרים בהתפעלות על ההשפעה שהותיר בהם המפגש עם הישראלים שלא הכירו, קצתם אף מדברים במונחים של "הכאה על חטא", בנוסח: "איך בזבזנו שנים בלשנוא אחד את השני, ולא ראינו, ולא ידענו, שאפשר גם אחרת."

הסורים והישראלים נפגשו עד עתה רק בשדה הקרב. למרבה האירוניה, האפשרות להתקרב ולהפיל את חומות האיבה עולה רק בזמן כזה – של קרבות ודם.

התוכנית להקים בית חולים שדה ישראלי בגבול סוריה ישראל, שיעניק טיפול לפצועי הקרבות בין המורדים לצבא הסורי, קורמת כבר עור וגידים. על אותה תלולית הקרקע שבה מתוכנן לקום בית החולים ניהלו בעבר טנקים סורים וישראלים קרבות מרים ביניהם.

כשהצבא הסורי יורה באזרחיו, והמורדים והלוחמים בו מגיעים לגבול עם ישראל, חובה מוסרית היא להגיש להם טיפול ולהציל את חייהם. אבל מעבר להיבט ההומניטרי, יש לזה גם ערך נוסף וחשוב לעתיד. בבית החולים שיקום ברמת הגולן, קרוב לגבול הסורי, צריך שייזרע הזרע הראשון לפיוס ישראלי-סורי.

במקום שבו הפוליטיקאים בחליפות המחויטות והגנרלים במדי הצבא נכשלו, אולי דווקא אנשים בחלוקים לבנים יצליחו להקדים תרופה למכה שנמשכת כבר יותר משישים שנה. בבית החולים שיוקם על הרי הגולן ילמדו יחדיו ישראלים וסורים איך לטפל בפצועי מלחמה, אך גם להכיר אחד את השני - לטובת העתיד של כולנו.

 

More from Shlomi Eldar

Recommended Articles