דן מרידור רוצה התאמה בין מדיניות ההתיישבות לבין מדיניות השלום
רגע לפני שהוא מסיים את תפקידו, מספר השר היוצא דן מרידור למזל מועלם על ההזדמנות המדינית שהוחמצה - ולאו דווקא בגלל ישראל, על הגרעין האיראני ועל הדרכים לעצרו.
דן מרידור יעזוב בעוד שבועות בודדים את תפקידו, ויחזור לעמדת האזרח המשקיף. זו תהיה פרידה כפויה של השר לענייני מודיעין ואנרגיה אטומית ממוקדי קבלת ההחלטות ומהפורומים הביטחוניים המצומצמים ביותר, לאחר שנים שהוקדשו בעיקר למאבק לעצירת תוכנית הגרעין האיראני. מאות רבות של שעות הקדיש מרידור בארבע השנים האחרונות לעניין, אבל עובדה זו לא עמדה לזכותו בבחירות המקדימות – חברי מרכז הליכוד דירגו אותו במקום לא ריאלי ברשימתם, ושלחו אותו הביתה. מרידור נענש על ידי מפלגה שהקצינה לימין והקיאה אותו מתוכה בשל מתינותו המדינית ומאבקו לשמירת עצמאות בית המשפט העליון.
האיש היחיד שיכול להעניק לו תפקיד בממשלה כשר חיצוני הוא בנימין נתניהו, אבל לנתניהו יש צרות קואליציוניות משלו, כך שגם התקווה הכמוסה של מרידור להישאר במקומו הולכת ונגוזה.
בגיל 66, מרידור מפוכח יותר. את החלום לעמוד בראש הליכוד ולרוץ לראשות הממשלה הוא כבר נטש מזמן. השאיפות האלה היו נכונות לתקופה של לפני עשרים שנה. אז הוא עוד היה מ"נסיכי הליכוד" - יחד עם בני בגין ומיכאל איתן, שיחד אתו נשלחו הביתה באותו לילה שבו נודעו תוצאות הפריימריז - נסיך שטיפס בטבעיות במעלה ההירארכיה המפלגתית עד לנקודה שבה נעצר. חסר לו ה"קילינג אינסטינקט" הדרוש כדי לעבור אותה. גם העובדה שהיה מראשוני המחנה הלאומי שראו ברעיון שתי המדינות פתרון לסכסוך עם הפלסטינים, לא סייעה לו להגיע לראש הפירמידה בליכוד.
השבוע, רגע לפני שהוא נפרד מהממשלה, אני שואלת את מרידור האם חזרתו לפוליטיקה לפני חמש שנים הייתה משתלמת. האם הוא חש שהצליח להשפיע. התשובה ארוכה ומורכבת, אבל אני מתרשמת שהיא בעיקרה חיובית.
