שאלה אחת בנוגע לבנימין נתניהו עולה כמעט בכל מאמר פרשנות או ניתוח פוליטי שעוסקים בו: "האם הוא בשל לחצות את הרוביקון?". האם הגיע סופסוף לשלב באבולוציה הפוליטית שלו שבו ירשה לעצמו לזנוח שיקולים של שרידות אישית ורווח מיידי בעבור קידום של מטרה גדולה?
ההיסטוריה מלמדת שהתשובה לשאלה הזו היא לאו מוחלט. קשה להיזכר במהלכים מטלטלים או משני מציאות שקידם נתניהו בשבע שנותיו כראש ממשלת ישראל (שלוש שנים בשנות התשעים ועוד ארבע בקדנציה שהסתיימה זה עתה). הרושם המתקבל ממעקב ארוך שנים אחר תפקודו של נתניהו כראש ממשלה הוא שלא מדובר על אדם שבשל או מעוניין להוביל מהפכות. ספק אם בנו של ההיסטוריון המהולל (בנציון נתניהו, שנפטר בשנה שעברה) יוזכר אי פעם בין דפי ההיסטוריה כמנהיג שהצליח לחולל היסטוריה. נתניהו הוא לא יוליוס קיסר; הוא לא מהזן שחוצה את הרוביקון. כל הפעמים שיכול היה לחצות אותו אך העדיף לבצע פניית פרסה מפוארת הן הוכחה לכך.
