דילוג לתוכן העיקרי

עצה למנהיגי המרכז-שמאל: תלמדו מאובמה – צאו לשטח

בסוף השבוע נראה היה כי מנהיגי מפלגות המרכז-שמאל הצליחו להסכים על משהו: הקמת גוש חוסם נגד נתניהו. גם אם האפשרות תתממש, עדיין לא מדובר בשובר שיוויון בין-גושי. כדי שזה יקרה, מנהיגיו צריכים לרדת לשטח ולחפש שם את הקולות השקופים: הערבים, האתיופים, העולים וגם הנשים.
Labour party candidate Stav Shaffir (C) stands with supporters during a mock election at a high school in Ramat Gan near Tel Aviv December 6, 2012. The leaders of a grassroots social protest movement that swept Israel in 2011, one of them Shaffir, have shot to the top of a rejuvenated Labour party that polls say will at least double its power in a Jan. 22 general election that Prime Minister Benjamin Netanyahu's right-wing Likud is forecast to win. Picture taken December 6, 2012.  REUTERS/Amir Cohen (ISRAEL

החלטתו של ראש הממשלה נתניהו להקדים את הבחירות מנובמבר לינואר 2013, הותירה ליריביו הפוליטיים זמן קצר ביותר בכדי להציב בפני הבוחרים אלטרנטיבה ראויה - אך גם אותו הם בזבזו.

לא אחת נכתב, כולל באתר זה, כיצד מנהיגי גוש המרכז-שמאל ניהלו קרבות אגו, במקום להתאחד ולהפוך לאחר הבחירות למפלגה הגדולה בכנסת, בתקווה שתהיה גם גדולה מסכום חלקיה. אך גם אם שילוב כוחות בין שלי יחימוביץ' (עבודה), ציפי לבני (התנועה) ויאיר לפיד (יש עתיד) - בסוף השבוע בצבצה לפתע האפשרות שהשלושה יקימו גוש חוסם להפלת נתניהו - היה מיטיב במעט את מצב הגוש כולו מול הימין, עדיין לא מדובר בשינוי דרמטי.

הבעיה המרכזית של מפלגות המרכז-שמאל אינה נעוצה בחוסר יכולתם/רצונם של המנהיגים להתאחד תחת קורת גג אחת. כפי שמלמדים הסקרים האחרונים, איחוד בין מפלגות, דוגמת זה שבין הליכוד לישראל ביתנו, אינו משפיע כמעט על מאזן הכוחות בין שני הגושים.

וכאן טמון, לדעתי, המחדל הגדול של גוש המרכז-שמאל: בנטייה לחפש מטבעות מתחת לאותם פנסים מוכרים במרכז, אחרי שכולם כבר חיפשו שם. כדי למצוא את שובר השוויון, עליו ללכת למקומות הנשכחים, שבהם מאגר קולות לא מנוצל, שיכול להביא לשינוי של ממש במאזן הבין-גושי. בשבוע שעבר כתבתי באתר זה על השינויים במאזן הדמוגרפי בישראל, שגורמים באופן בלתי-נמנע להתחזקות הימין. בהמשך ישיר לכך, ההצעה שלי למנהיגי המרכז-שמאל היא אחת: צאו לשטח - חפשו את מאגר המצביעים החסר שלכם בקרב מגזרי המיעוטים והאוכלוסיות המוחלשות. לכו אל הערבים, אל האתיופים, אל הבדואים, אל הפריפריה, אל הנשים (ולכך נתייחס בהמשך), אל כל אותם אנשים שהחברה הפכה לשקופים, ותעשו שם את עבודת השטח. זה הצ'אנס היחיד שלכם (ודרך אגב, אם במקרה תגיעו לשלטון – אל תשכחו לגמול להם).

אילו הרימו אותם מנהיגים את המבט אל מעבר לים, הם היו יכולים ללמוד מהנשיא אובמה איך לנצח בבחירות גם בלי הזרם המרכזי (במקבילה האמריקנית - הרוב הלבן). הוא עשה זאת בעזרת קואליציית מיעוטים ומוחלשים, שכללה את קהילת השחורים, ההיספאנים, היהודים והקהילה ההומו-לסבית.

ארבע השנים האחרונות, שבהם שלטה בישראל ממשלת ימין-דתיים מובהקת (עם מפלגת מרכז תורנית כעלה תאנה) יצרו כר נרחב לעבודת שטח של מפלגות השמאל והמרכז בקרב אותן קבוצות מוחלשות שהוזכרו, ובראש וראשונה המיעוט הערבי: יוזמות חקיקה ברוח אנטי-דמוקרטית של ישראל ביתנו, הליכוד ואף כמה מחברי קדימה, נגד הערבים בישראל ונאומי הסתה של שרים וחברי כנסת בגנות מנהיגיו, צריכים היו לפלס את דרכן של מפלגת העבודה ומרצ בחזרה אל הציבור הגדול הזה (20 אחוזים מהאוכלוסייה הישראלית ו 17 אחוזים מהאלקטורט).

אבל זה לא קרה. תחת זאת, בילתה העבודה במשך שנתיים בממשלת נתניהו-ליברמן ולא עשתה מספיק. נראה כי קצת זיכרון היסטורי לא היה מזיק למנהיגי המפלגה. אם נחזור 20 שנה אחורה, לבחירות 92', נראה, כי הראשון שהבין עד כמה חשובה תמיכתם של ערביי ישראל היה ראש הממשלה המנוח יצחק רבין. אגב, הוא גם היה המנהיג האחרון שגמל להם בעבור כך. מאז ועד היום נזכרים מנהיגי מפלגת העבודה בקיומם של ערביי ישראל רק בעונות הפריימריס והבחירות לכנסת. כך, למשל, אהוד ברק, שהתמודד בבחירות 1999 לראשות הממשלה מטעם העבודה, רכוב על הסיסמה "מדינה של כולם", זכה לתמיכה גורפת מצד המצביעים הערבים. למחרת הבחירות צירף ברק לממשלתו את "ישראל בעלייה" ואת המפלגות החרדיות שכלל לא תמכו בו, אך לא טרח להזמין את נציגי המפלגות הערביות - אפילו לא לפגישת נימוסים.

אין פלא, אפוא, שערביי ישראל הולכים ומאבדים עניין בהליך הדמוקרטי, ובכך תורמים למעשה, לחיזוקו של גוש הימין-דתיים ומנציחים את שלטונו. בבחירות האחרונות, שהתקיימו ב-2009, השתתפו רק 53.6% מבעלי זכות הבחירה הערבים. סקר מטעם העמותה לקידום הדמוקרטיה בחברה הערבית, בשיתוף בית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, מלמד ש-50 אחוזים מבעלי זכות הבחירה הערבים כלל אינם מתכוונים להצביע בבחירות הקרובות.

עם זאת, 58% אמרו כי שריון מקומות לשרים ערבים בממשלה יעלה את הסיכוי שהם ישתתפו בבחירות, ו-56% אמרו ששינוי שיטת הממשל ושריון המקומות לערבים בכנסת, בהתאם לשיעורם באוכלוסייה, יעלה את הסיכוי שיצביעו.

אבל כמו תמיד, שום מפלגה ציונית לא הרימה את הכפפה; מרצ הציבה מועמד ערבי במקום החמישי, הגבולי ביותר; העבודה שריינה מקום אחד, גבולי, (18) לערבי בשתי העשיריות הראשונות. התנועה בראשות ציפי לבני מיקמה דרוזי במקום ה-12, גם הוא גבולי. קדימה הקצתה לערבי את המקום התשיעי, הלחלוטין-לא-ריאלי ויש עתיד, בהנהגת יאיר לפיד, לא מצאה מקום לערבי בשתי העשיריות הראשונות שלה.

אם נחזור ל"מודל אובמה", נראה כי נשיא ארה"ב השקיע מאמץ עצום גם בגיוס תמיכתן של נשים, שאף שמבחינה דמוגרפית אין הן מהוות מיעוט .כמו בישראל, הן נמנות עם הקבוצות המקופחות מבחינת ייצוגן בצמרת הפוליטית והכלכלית.

בצד הזנחתו של הציבור הערבי, מפלגות המרכז והשמאל מפקירות את הקול הנשי ואינן מנצלות את היתרון הייחודי וחסר התקדים בדמותן של שלוש נשים שמנהיגות שלוש מפלגות: העבודה, התנועה ומרצ. אולם, בשעה שהליכוד והבית היהודי מטיחים זה בזה האשמות לגבי "הדרת נשים", היית מצפה ששלי יחימוביץ', ציפי לבני וזהבה גלאון יעוטו על הנושא, וינסו להשיג רווח אלקטורלי, אך, למרבה ההפתעה, הן מצניעות את הסוגיה המגדרית. הראשונה מבליטה את סדר היום החברתי, השנייה נושאת דגל מדיני והאחרונה מצטיינת בעיקר במאבק על הגנת הדמוקרטיה וזכויות האדם בישראל. כל המטרות ראויות, אך, שוב – הן מוכרות לעייפה. הן המטבע האבוד שמתחת לפנס. אף ששלושתן מזוהות כחלק מאותו גוש פוליטי, הן לא גיבשו קואליציה נשית שתציג מצע משותף ודרכי התמודדות עם הייצוג החסר של נשים בכנסת ( מקום 23 מתוך 34 חברות ה-OECD ) ובממשלה (מקום 33).

במהלך פעילותן הפוליטית הממושכת, שלוש המנהיגות לא קנו לעצמן מוניטין כנציגות מובהקות של ציבור הנשים הגדול, שסובל מקיפוח בשכר ( 6,285 שקל בממוצע, לעומת 9,669 שקלים אצל גברים) ובשוק העבודה ( 47 אחוזי מכוח העבודה ורק חמישה אחוזים מיושבי ראש דירקטוריונים ו 4.5% מהמנכ"לים).

מפלגות המרכז והשמאל ויתרו מראש גם על תמיכתה של אוכלוסיית העולים מברית המועצות לשעבר (ועל התמורות במגזר זה – בכתבה נפרדת שתתפרסם השבוע). גם בבחירות הקרובות יש צורך בזכוכית מגדלת כדי לאתר עולים חדשים בקדמת גוש השמאל- מרכז.

ולכן, לא נותר לי אלא לחזור על המלצתי למנהיגי גוש המרכז-שמאל: אל תחפשו את השלטון מתחת לפנס. תלמדו מאובמה – רדו לשטח והביטו סביבכם.

More from Akiva Eldar