האם ישראל מוכנה למודל פוליטי חדש? האם מדינת היהודים המפולגת, משוסעת וקרועה במחלוקות פנימיות וחיצוניות, מסוגלת לכוונן את עצמה למודל פוליטי של שני גושים בסגנון המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הרפובליקנית? כנראה שלא. מה שלא מנע מהרעיון הזה להתגבש ולהשתלט על סדר היום הפוליטי בשבוע החולף בידי שניים: ראש הממשלה בנימין נתניהו מימין, יו"ר מפלגת העבודה-גשר עמיר פרץ משמאל.

ראשון היה זה פרץ שבהופעה טלוויזיונית (ערוץ 12, 7 בינואר) הציג את מה שכינה "מתווה פרץ להבסת בנימין נתניהו". הרעיון פשוט לגמרי. במקום לעבוד על איחוד בין העבודה למרצ (בגלגוליהן הנוכחיים "העבודה-גשר" ו"המחנה הדמוקרטי"), ללכת על התכנית הגדולה ולאחד את כל גוש המרכז-שמאל: העבודה-גשר, המחנה הדמוקרטי וכחול לבן. רק בדרך הזו, אמר פרץ, נוכל לשבור את תקרת הזכוכית, להפיח תקווה שאפשר להגיע למהפך פוליטי, להתנתק מהתלות בגחמותיו של אביגדור ליברמן ולהשיג גוש חוסם פוליטי. על פי פרץ, אם האיחוד הגדול, ששווה היום בכנסת 44 מנדטים, יצליח לעלות בארבעה מנדטים בסך הכל, והרשימה המשותפת של המפלגות הערביות תשחזר את הישגה מהבחירות הקודמות (13 מנדטים), בינגו. יושג הגוש החוסם ושלטון נתניהו יסתיים.

יממה אחרי הופעתו של פרץ, דלפה לתקשורת ידיעה לפיה ראש הממשלה נתניהו בודק אף הוא אפשרות לאיחוד כולל בימין. לא עוד חיבורים שונים, משונים ומעוותים בין הבית היהודי של רפי פרץ, האיחוד הלאומי של בצלאל סמוטריץ', עוצמה יהודית של הכהניסטים ואיתמר בן גביר והימין החדש של נפתלי בנט ואיילת שקד. המסורבלות המובנית הזו של מפלגות הימין ורסיסיהן השונים גרמה לגוש שאמור להושיע את נתניהו ולהעניק לו חסינות, לאבד מאות אלפי קולות בבחירות אפריל [2019] ועשרות אלפי קולות בבחירות ספטמבר [2019]. ובכן, עושה רושם שלנתניהו נמאס. למה שלא יתחברו כולם ביחד לרשימה אחת גדולה, מפלגה רפובליקנית המשתרעת מהקצה המרוחק ביותר של הימין הקיצוני ועד פאתי הימין הפרגמטי והמרכז הפוליטי?

התשובה לשאלה שנשאלה בתחילת המאמר הזה היא שלילית. הסיכוי לחיבור טוטאלי בין כל מרכיבי הימין או המרכז-שמאל בישראל בשלב הזה הוא אפסי.