ראובן ריבלין הגיע למשרה הנכספת של נשיא מדינת ישראל אחרי ששחה במשך שנים רבות במים הסוערים, והלא תמיד נקיים, של הפוליטיקה הישראלית. כידוע, בנימין נתניהו אינו כוס התה שלו, וזאת בלשון המעטה. פעם, כשהיה רק "רובי" מבית"ר ירושלים, הוא התלוצץ שמצאו באפריקה פיל עם עור של ביבי. אז למה פוליטיקאי מנוסה וממולח כריבלין מתאמץ כל כך להשאיר את נתניהו ברחוב בלפור?

קשה להאמין שהנשיא האמין, באמת ובתמים, שבני גנץ וחבריו בכחול לבן יקפצו על העסקה המוזרה שהוא הניח לפניהם ושטח בפני הציבור ביום רביעי [25 בספטמבר]. ריבלין ידע שהוא הכריז על לידתו של עובר מת, אך במקביל הוא נתן את האות למאבק הירושה בליכוד על הנהגת המפלגה ועל מחציתו של כס ראשות הממשלה. החצי השני, על פי עיקרון הפריטטיות שהציע ריבלין, מיועד לגנץ.     

כשריבלין הפציר בפוליטיקאים להסיר חרמות כדי לסלק את המכשול בדרך לממשלת אחדות, הוא לא התכוון מן הסתם לחרם שהימין מטיל על המפלגות הערביות. ה"חרם" היחיד שעומד בדרכה של ממשלת 65 המורכבת מכחול לבן והליכוד הוא סירובם של גנץ וחבריו לשבת בממשלה בראשותו של נאשם בפלילים (בכפוף לשימוע). לתעלול של מינוי גנץ לממלא מקום ראש הממשלה, עם סמכויות של ראש ממשלה בעת נבצרותו (הצפויה) של נתניהו, אין דבר וחצי דבר עם מצבה הביטחוני או הכלכלי המיוחד של המדינה.

החליפה המטולאת הזאת נתפרה על פי מידותיו של בנימין נתניהו. עתה ברור לכל בר ביי רב כי האיש הזה, הוא ורק הוא, משגע מדינה שלמה. אילו רק הסכים נתניהו להרפות מקרנות המזבח, היו נחסכות ממדינת ישראל שתי מערכות בחירות. אם היה יוצא לחופשה כדי לשכנע את בית המשפט כי "אין כלום כי לא היה כלום", הייתה היום לישראל ממשלה יציבה הנשענת על שתי המפלגות הגדולות.