בנימין נתניהו הגיע אל קו הסיום של הבחירות הגורליות בחייו כשהוא כושל בהשגת שתי המטרות שהציב לעצמו: השגת 61 מנדטים מקרב מפלגות הימין והחרדים, והבאת הליכוד להיות המפלגה הגדולה ביותר. הסימנים המדאיגים הצטברו אצלו במהלך יום הבחירות, אך הוא נאבק על כל קול. הוא יצא בעצמו להמריץ מצביעים בתחנה המרכזית בירושלים ובשוק מחנה יהודה. אחר הצהריים התחושה בבית ברחוב בלפור, שם נוהל הקמפיין, הייתה של אובדן שליטה. הערבים נהרו לקלפיות, המנדטים של כחלון התפזרו לכל עבר, עוצמה יהודית דשדשה הרחק מתחת לאחוז החסימה, ובכל זאת נתניהו כמו נתניהו, קיווה ונלחם עד לרגע סגירת הקלפיות.

נתניהו לקח מראש בחשבון תרחיש שבו הוא לא מצליח להגיע לגוש של 61 ממליצים, ונערך לכך בהתאם. כבר בדקות הראשונות לאחר פרסום מדגמי הטלוויזיה נתניהו החל לצופף שורות מול ראשי המפלגות החרדיות, ראשי ימינה ובכירי הליכוד במטרה לייצב את הגוש שלו ולאותת לכולם שהוא עדיין שחקן רלוונטי שיש מאחוריו מחנה ומפלגה מאוחדת.

כך בדיוק הוא נהג אחרי התבוסה הקשה ב-2006, כאשר בליל הבחירות התברר שהליכוד קרס לכדי 11 מנדטים (בבוקר נוסף המנדט ה-12), וריח של פוטש עמד באוויר. נתניהו ידע אז שעליו להופיע בפני המפלגה, להיראות נחוש, לשדר שליטה במצב ולאחד אותה סביבו. הוא הבין שזה זמן רגיש במיוחד. כל גמגום שלו, כל חוסר החלטיות או הפגנת חולשה יתפרשו כהודאה בכישלון ואולי יחרצו את דינו. כאשר במחנה כחול לבן חגגו באיפוק את תבוסתו, ראשי הרשימה המשותפת שמחו לאידו ויו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן נאם כמנצח והודיע שהוא לא בכיס של אף אחד – נתניהו היה חייב להיראות בפומבי.

לזכותו יאמר שהתעשת מיד. קצת אחרי השעה 2:00 אחר חצות יצאה שיירתו המאובטחת מירושלים אל גני התערוכה בתל אביב, שם המתינו לו פעילים לא רבים ורוב בכירי הליכוד. מי שאותת בשלב הזה שנתניהו יכול להיות רגוע ואין מהלך להדחתו היה ח"כ גדעון סער, מי שסומן כיורשו והואשם על ידו לא פעם בחתרנות. סער הבהיר לעיתונאים שביקשו את תגובתו כי "כותרות יהיו הלילה רק מנאום נתניהו, סדקים תחפשו במקום אחר". לא מאהבת נתניהו סער נהג כך, אלא מתוך תבונה פוליטית והבנה עמוקה את נפש תנועת הליכוד. אם היה יוצא נגד נתניהו בשעתו הקשה, הוא היה מחסל באותו הרגע את סיכוייו לעמוד בעתיד בראש הליכוד.