ההצבעה הבלתי צפויה במוצאי יום רביעי האחרון [28 במאי] לפזר את הכנסת ולקיים בחירות חדשות ב-17 בספטמבר, במקום שנתניהו יודה כי לא עלה בידו להרכיב ממשלה ויאפשר לנשיא להטיל את המלאכה על חבר כנסת אחר – הפכה את הבחירות שהתקיימו ב-9 באפריל לסוג של פיילוט. מצד אחד, כל המפלגות שהתמודדו על מקומן בכנסת ה-21 יכולות כעת לדעת את כוחן האמיתי בדעת הקהל; מצד שני, הציבור יכול כעת להבין מה קורה כאשר מסירים את המסכות ביום שלאחר הבחירות ולגלות את סדר העדיפויות האמיתי של הנבחרים, כאשר הם אינם מעלים בדעתם כי בחירות נוספות ממתינות להם מאחורי הפינה.
כך זכינו להתבונן כמו ב"מצלמה נסתרת" כיצד העדיפות הראשונה והאחרונה של נתניהו היא להציל את עורו, וכי לצורך זה הוא מוכן לעלות בעצמו עם 9D על בית המשפט העליון, לשנות את חוק החסינות, לחוקק פסקת התגברות שתאפשר לכנסת למנוע מבית המשפט לבטל חוקים של הכנסת והחלטות ממשלתיות ומינהליות, לשלב את כולנו של משה כחלון בליכוד, להציע ליו"ר העבודה אבי גבאי את משרד האוצר, ועוד ועוד.
כעת זו הזדמנות שלא ניתנה מעולם בישראל: לבחון טעויות פוליטיות ולנסות לתקנן, לא לאחר שלוש או ארבע שנים אלא מיד. את ההזדמנות הזו צריכה כחול לבן, מפלגת האופוזיציה הראשית, לנצל כדי לנסות להפוך את ההישג האלקטורלי הגדול שלה לניצחון שיאפשר לה להרכיב את הממשלה הבאה.
מפלגתו של בני גנץ הצליחה לזכות במספר גדול של מנדטים (35) ולשמור על קיומה השברירי גם לאחר הבחירות, למרות מתחים פנימיים שלא יכלה להסתיר. היא הצליחה להוציא לרחובות רבבות אנשים [25 במאי] כדי למחות על הכוונות להחליש את כוחו של בית המשפט העליון, וגם הצליחה לעמוד מול הפיתויים שהוצעו לחבריה מכיוון הליכוד, לחבור לקואליציה תמורת משרות נכבדות.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
