קשה למצוא ישראלי שלא נתקל במהלך החודשים האחרונים בשאלה: "אבל יש לך מישהו יותר טוב מביבי?" מול ראש ממשלה שמחזיק כבר עשור בהגה המדינה התמודד נהג חדש, שלא הוכיח את יכולתו להנהיג אותה. שלושה חודשים, מתברר, הם זמן קצר מדי כדי לקנות את אמון הציבור, אפילו לגנרלים שהובילו חיילים בשדות הקרב. עם אג'נדה שעיקרה "רק לא ביבי" אפשר לזנב במפלגת העבודה, בכולנו ובמרצ, ויחד עם המנדטים של השותף יאיר לפיד מיש עתיד לתת לבנימין נתניהו פייט מכובד. אבל כדי לכבוש את השלטון מהימין צריך יותר משנאת נתניהו והפצת פחד מפני חיסול הדמוקרטיה.

אם בני גנץ וחבריו מכחול לבן רוצים לזכות בשלטון, כדאי שישננו את האמרה המכוננת של פרנקלין דלאנו רוזוולט: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו". כפי שאמר הנשיא האמריקאי, הפחד משתק את המאמצים להתקדם. גיבורי מלחמה כגנץ וגבי אשכנזי ברחו מהמונח "שמאל" כמו חיילי שוקולד. המילה "שלום" חולצה מפיהם כמו תחת עינויים.

נכון, זו הייתה המלצת מומחי הקמפיין שלהם, שחיפשו את מטמון המנדטים מתחת לפנס המרכזי. אכן, אלה היו גם אילוצי השותפות עם אנשי הימין מתלם – משה יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל. בשבתם בספסלי האופוזיציה, אלה יאלצו להסיר את המסכות. כשהימין יעלה את הצעות החוק הסיפוחיסטיות, חברי הכנסת מכחול לבן יאלצו להחליט האם הם ימין או שמאל. גם אם יתעקשו לטעון שהם מרכז, נתניהו ידביק להם את השמאל. ב-9 באפריל הוכח כי כאשר נתניהו מדביק למישהו את כתם ה"שמאלן", קשה מאוד למחוק אותו. חומר החיטוי היעיל ביותר הוא הפיכת הכתם לכתר. לאחר שהשחקנית תיקי דיין כינתה במהלך עצרת בחירות את תומכי נתניהו "אספסוף" [1999], הליכוד אימץ את הכינוי והפיץ מדבקות "אני אספסוף גאה".

במקום לפתוח את נאום הניצחון המביך שלו בברכת הכוהנים, בחיזור פתטי אחרי הקהל הדתי-לאומי שבחל בו, גנץ היה צריך לפנות אל מחנה השלום הישראלי והפלסטיני ולקרוא להם "אחריי", כמנהגם של מצביאים אמיצים. הוא יכול היה להתייחס לנאומו של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס [6 בפברואר] בפני כנס של פעילי שלום יהודים וערבים, שבו אמר כי העם הפלסטיני מקווה שלאחר הבחירות תקום הנהגה ישראלית שתבטיח לעמי האזור בטחון ושגשוג. המנהיג הפלסטיני התחייב כי "ממשלה שתושיט יד לשלום תפגוש את ידנו המושטת לשלום". ידו נותרה באוויר.