המערכה של ממשלת ישראל על זיהוי אנטי ציונות עם אנטישמיות זוכה להצלחה בלתי מבוטלת. לפני כשלוש שנים [מאי 2016] החליטה הברית הבינלאומית לזכר השואה (IHRA) להוסיף להגדרת האנטישמיות גם ביטויים כנגד מדינת ישראל "כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי".
דברים דומים לכך נאמרו על ידי נשיא צרפת, עמנואל מקרון, כבר ב-2017, וגם בפגישתו עם ראשי הקרי"ף (הקהילה היהודית בצרפת) שהתקיימה השבוע (21 בפברואר, ראו מאמרה של רינה בסיסט כאן באל-מוניטור). מקרון חזר והדגיש את הזיהוי בין אנטישמיות ואנטי ציונות, והבטיח כי צרפת תגדיר את ההתנגדות לציונות כסוג של אנטישמיות. ג'רמי קורבין זכה לביקורת קשה על כך שמפלגת הלייבור הבריטית שבראשותו לא אימצה את הגדרת IHRA, ועל רקע הביקורת שונתה ההגדרה הבריטית ואומצה התייחסות הברית הבינלאומית [ספטמבר 2018].
אם כך, מי שמבקש להיות ידיד ישראל צריך ללכת בתלם המזהה את ההתנגדות לציונות עם אנטישמיות. אינני בטוח שזהו המאבק הנכון מבחינתה של ישראל, ואני מתקשה להבין איזה יתרון צומח לנו מן הזיהוי הזה. הרעיון הציוני רואה את יהודי העולם מתקבצים בישראל. אבל מי שאינו תומך בכך אינו, בהכרח, אנטישמי.
היסטורית, זו קביעה מוטעית. האנטישמיות הייתה המניע המרכזי מאחורי הקמתה של התנועה הציונית נוכח תחושת המחנק שחשו יהודי אירופה במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר מצאו את עצמם נדחקים ממקצועות שונים ומוגבלים למכסה בתחומים אחרים, מועמדים לדין על עבירות שלא עברו וזוכים לביטויי שנאה מימין ומשמאל. האנטישמים של המאה ה-19 לא היו אויבי הציונות, ובמידה מסוימת הם מצאו לעצמם מכנה משותף איתה: הם העדיפו את אירופה נקייה מיהודים, והציונות קראה ליציאת יהודי אירופה. לא פעם התקיים שיתוף פעולה בין השונאים לשנואים.
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
