ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע ביום שני [28 בינואר] במפתיע, כי החליט שלא להאריך את המנדט של כוח המשקיפים הרב לאומי בחברון. כוח זה הוקם בעקבות הטבח במערכת המכפלה שביצע ברוך גולדשטיין [פברואר 1994] ולאחר שמועצת הביטחון של האו"ם דרשה להציב בחברון כוח בינלאומי שיפקח על המתרחש בעיר הטעונה ביותר בשטחים. הכוח הוצב לראשונה בעיר במאי 1994, אולם באוגוסט אותה שנה נאלץ לעזוב אחרי שישראל והרשות הפלסטינית, אז בהנהגתו של יאסר ערפאת, לא הצליחו להגיע להסכמות על הרכבו של הכוח והמנדט שלו. הכוח הוצב מחדש בעיר בעקבות חתימת הסכם חברון [1997] ע"י ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו ויו"ר הרשות ערפאת.

הנוכחות הבינלאומית בחברון מונה כמה עשרות משקיפים לא חמושים – נציגים מנורבגיה, איטליה שבדיה שוויץ וטורקיה. תפקידם הוא לתעד את המתרחש בשטח ולכתוב דוחות מצב, אך אלו לא הותירו חותם בעיר. לאורך השנים, רוב הדוחות שכתבו אנשי הכוח לא זכו לתהודה גדולה.

למעשה, מידע על המתרחש בחברון זורם גם ללא הדוחות. סרטונים המציגים חיכוכים בין פלסטינים למתנחלים בחברון מופצים חדשות לבקרים. ארגוני זכויות אדם בישראל כמו "בצלם" ו"שוברים שתיקה" מרכזים שם פעילים במטרה לספר לעולם על המתרחש בחברון. ב-2016 למשל צולם בעיר החייל אלאור אזריה יורה בראשו של מחבל מנוטרל; עשר שנים קודם ב-2006 תועדו מאות מתנחלים מיידים אבנים לעבר בתי פלסטינים נוכח הכוונה לפנות משפחות יהודיות שפלשו לבתים בשוק הסיטונאי בחברון ואת מאחז עמונה. בנוסף, ארגון שוברים שתיקה מארגן סיור בעיר לכל דורש, ולאחרונה הפיצו פעיליו את "קו חברון" – אוסף עדויות של חיילים המתארים את המציאות הבלתי אפשרית בעיר. בשורה התחתונה: כשהתיעוד רחב כל כך, דוחות כתובים מטעם הכוח הרב לאומי לא מחדשים הרבה.

בשנים שחלפו מאז הצבתם בעיר, השתדלו מאוד המשקיפים הבינלאומיים שלא להרגיז את הישראלים, כדי שימשיך להתקיים שיתוף פעולה עם צה"ל והמנהל האזרחי. דוחות ארגוני זכויות האדם היו חמורים בדרך כלל הרבה יותר. אבל בחברון כמו בחברון, אי אפשר באמת לעצום עיניים.