אומרים שהזמן הוא המרפא הטוב ביותר מיגון ואובדן. מדרך הטבע שבחלוף השנים מאז שראש ממשלת ישראל יצחק רבין נרצח בידי מחבל יהודי [1995], היגון והאובדן הולכים ומתקהים. אך גיבוריו הפוליטיים של יגאל עמיר אינם מסתפקים בשחיקת הזיכרון. לא רק שהימין המתנחלי מסרב להודות באחריותו לגל ההסתה העכור שקדם לרצח, זה שהניע את הרוצח – כך על פי הודאתו – לירות בגבו של ראש הממשלה; לא די בכך שהרצח חיבל אנושות בהסכם אוסלו וסייע לימין בראשות בנימין נתניהו לזכות בירושה הפוליטית; השבוע, במלאת 23 שנה לרצח הפוליטי, אותם אנשי ציבור שהובילו את המערכה נגד "פושעי אוסלו", ניכסו לעצמם את קורבנוּת הרצח. הם עושים זאת בעזרת "אנשים טובים באמצע הדרך" כמילות שירה של נעמי שמר.

שעה קלה לאחר עצרת הזיכרון שהתקיימה במוצאי שבת בכיכר רבין [3 בנובמבר], צייץ ראש הממשלה נתניהו כי "מצער שהפכו את עצרת הזיכרון לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לכנס פוליטי. אלה שרוממות חופש הביטוי בגרונם מנסים להשתיק כל מי שלא מסכים איתם". בנו ושופרו יאיר נתניהו שיתף פוסט לאמור: "פרופורציות. 24 אלף חללי מערכות ישראל – יום זיכרון אחד. 6 מיליון חללי שואה – יום זיכרון אחד. רצח רבין – 10 ימי זיכרון".

יו"ר הבית היהודי ושר החינוך נפתלי בנט כינה את העצרת "הפגנת שמאל מבישה". פטרונם של הקיצונים שבמתנחלים לא שכח להוסיף כי "לא הימין רצח את רבין, אלא יגאל עמיר". הגדיל לעשות יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, שהטיל ספק בכך שהרוצח השיג את מטרתו והוסיף שאם השיג משהו, "אז הן המטרות ההפוכות ממה שהרוצח הנתעב הזה כיוון להשיג". רוצה לומר, השמאל רוכב על הרצח על גבו של הימין וקוטף את הפירות הפוליטיים.

את תפקיד הקוזק הנגזל הראשי שיחק הפעם השר צחי הנגבי, זה שעבר אחרי אריאל שרון מהליכוד לקדימה וחזר לליכוד. הוא העניק לקריאות הבוז שהפריעו לנאומו בעצרת פרשנות פוליטית קוניוקטורלית. "נאמתי לעם וללב של העם", הוא אמר אחרי העצרת, "הניסיון לייחס לחצי מהעם פעולה של אדם קנאי אחד לא הצליח. לא נפקיר את העצב והגעגועים שיש לנו לצד השני של המפה. הכאב שלנו זהה, ולכן אני שמח שהגעתי".