ב-30 באוגוסט 1993, שבועיים לפני החתימה בבית הלבן על "הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ביניים של ממשל עצמי", הידועה בכינויה הסכם אוסלו א', התייצב מנהיג האופוזיציה, ח"כ בנימין נתניהו, על דוכן הנאומים במליאת הכנסת ואמר את הדברים הבאים: "אנחנו נפעל בכל האמצעים הלגיטימיים שעומדים לרשותה של האופוזיציה בדמוקרטיה, כדי לעצור את תהליך האיוולת הזה, שמסכן את עצם עתידה של המדינה".
בימים אלה, במלאות חצי יובל ללידתו של ההסכם, נתניהו יכול להכריז על ניצחונו. אבל עוד ניצחון כזה ואבדנו.
לפני 25 שנה, נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, סייע ליילד את "תהליך האיוולת" כלשונו של נתניהו, מלווה בזעקות שבר של קנאי הדת ולאומני שני העמים, ואילו היום נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, חופר את קברו של "התהליך" לקול מצהלותיהם של מחנות הסירוב במועצת יש"ע ובמטה החמאס. בכל כמה ימים מכריז הבית הלבן על גזירה חדשה שהנשיא החליט להטיל על הרשות הפלסטינית. אחד לאחד, באופן שיטתי, עוקרים שני קברני השלום (טראמפ ונתניהו) את עמודי התווך שעליהם מושתתת פרדיגמת שתי המדינות, שיסודותיה הונחו באוסלו.
נתחיל מהסוף: הצהרת העקרונות נחתמה בבית הלבן בין ישראל לאש"ף. ההכרה הישראלית והאמריקאית בארגון לשחרור פלסטין כנציג הבלעדי והרשמי של העם הפלסטיני הייתה המניע המרכזי של יאסר ערפאת להמיר את המאבק הצבאי בדרך המדינית. סגירתה של נציגות אש"ף בוושינגטון בימים אלה וגירושם המיידי של הדיפלומטים הפלסטינים ובני משפחותיהם [16 בספטמבר], מערערת מחדש על הלגיטימיות של אש"ף כפרטנר להסכם שלום. המהלך הזה משחק לידי ארגוני הסירוב, ובראשם החמאס, שמסכימים עם נתניהו כי הסכם אוסלו הוא "תהליך איוולת".
AL-MONITOR All-Access gives you unlimited access to all our journalism, the full Daily Briefing, exclusive interviews, premium newsletters, and live events — for less than $2/week.
