לאחר ימים שבהם גזר עליו ממשל טראמפ קיצוצים מכל כיוון, ובכלל זה אפילו ביטול התקציב שנועד לפעילויות לקירוב צעירים פלסטינים וישראלים, וימים מעטים לפני נאומו בעצרת האו"ם [ספטמבר], נראה הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן) נינוח ומשוכנע בצדקת דרכו. הוא גאה במעורבותו באוסלו ומאמין שהיה זה הסכם בעל חשיבות עצומה ששינה את פני האזור. לדבריו, אם יגיע רגע שבו ייאלצו הפלסטינים להחליט כי אינם יכולים להמשיך במחויבויות שלקחו על עצמם, יהיו ההשלכות לכך קשות ביותר. כמו אז, כך עתה, הוא איננו מצליח להבין מה רוצים הגורמים הישראליים והפלסטיניים שאינם מוכנים לשלום. מה החלופה שלהם? הרס מוחלט של הזולת ושל עצמם?

הוא מתקשה להבין את מדיניות ממשלת ישראל באשר לעזה. הוסכם בעבר כי הפלסטינים יוכלו להקים נמל ים בחוף עזה ונמל תעופה ברצועה. היום מדובר על נמל מים בקפריסין ועל נמל תעופה באילת. מישהו חושב ברצינות שזהו פתרון לעזה? ומדוע באים נציגים ישראלים ולוחצים עליו לשלם משכורות לפקידים בעזה, בעודם מוכנים לוותר על העיקרון של נשק אחד וחוק אחד? מה קורה לכם, הוא שואל, הרי זו הייתה התביעה ההיסטורית שלכם מאיתנו, לא כן?

הוא מאמין בהתנגדות לא אלימה. זו דרכו, ועל כך התעמת עם הנשיא הפלסטיני הראשון, יאסר ערפאת. הוא מתנגד בתקיפות לטרור הסכינים. מדוע מי ששולח את הילדים האלה להשתמש בסכינים ולסכן את חייהם-שלהם, אינו שולח לכך את ילדיו שלו? הוא שואל בסרקזם. לכך הוא מחבר את תמיכתו בהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת. זו איננה התפשרות בעיניו, אלא עמדה עקרונית. הדבר האחרון שהמדינה אשר תקום, תזדקק לו, יהיה רכש טנקים ומטוסים. הוא רוצה להשקיע בכיתות לימוד ובבתי חולים.

חשוב לו לספר על זיכרונותיו כילד פלסטיני שגר בשכנות ליהודים בעיר צפת, בראשית שנות ה-40. שותפו של אביו היה יהודי, וחבר קרוב שלו. מחמוד הקטן השתתף בחתונות משפחת שותפו של אביו ובאירועים משפחתיים של העובדים היהודים של השניים. הטראומה של 1948, שבעקבותיה התגלגלה משפחתו למקומות שונים במזרח התיכון, לא מחקה, מבחינתו, את הזיכרונות הטובים של השכנות והשותפות. אולי בגלל זה הוא מאמין בשלום. הוא חושב שאין שום סיבה לכך שמה שקרה לפני פחות מ-80 שנה לא יחזור על עצמו בעתיד. מדוע יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, לא יוכלו לחיות, זה לצד זה, בשלום ובידידות?