הבלוף מאחורי מסמך "תפיסת הביטחון 2030" של נתניהו
במסמך נתניהו אין תפיסה ברורה של בניית הכוח ואין תורה ברורה של הפעלת הכוח אלא רק הגדרה של איומים ותקצוב פתרונות. לדעת מומחי ביטחון מדובר במסמך "רדוד" שמטרתו לא לחזק את ביטחון ישראל אלא את תדמיתו הפוליטית של נתניהו כמר ביטחון.
בשבוע שעבר [15 באוגוסט] הציג ראש הממשלה בנימין נתניהו את "תפיסת הביטחון 2030" לקבינט המדיני-ביטחוני. נתניהו שקד על המסמך הזה חודשים ארוכים, ועל פי מקורביו הוא כתב אותו בהיוועצות עם בכירי מערכת הביטחון "בעבר ובהווה".
זוהי רק הפעם השלישית שבה ישראל מגדירה את "תפיסת הביטחון" של המדינה. הראשון לנסח אותה היה מייסד המדינה, ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שנתניהו עומד להדיח בקרוב משיאו כמי שכיהן את התקופה הממושכת ביותר בתפקיד ראש הממשלה. הפעם השנייה הייתה בעשור הקודם, על ידי ועדה מיוחדת שבראשה עמד השר דן מרידור [2006].
מסמך נתניהו מהווה שינוי דרמטי של תפיסת הביטחון הישראלית, היפוך מושלם של המדיניות כפי שהשתקפה בתקציבי הביטחון לאורך 70 שנות המדינה. בדיוק כפי שהפך לחלוטין את המדיניות מול הפלסטינים (כפי שתואר כאן במאמר הקודם), גם כאן בא נתניהו לשנות סדרי עולם ולהגדיר מחדש מושגי יסוד.
עד היום שאפה ישראל להוריד באופן עקבי, זוחל אך נחוש את נטל תקציב הביטחון מתוך סך התוצר הלאומי הגולמי הכללי. המטרה הייתה לפתח כלכלה צומחת, יצירתית וחופשית על ידי הורדת שעבודו של התקציב לצורך ההגנה על המדינה. היחלשותם הנמשכת של האיומים על ישראל סייעה למדינה במשימה הזאת. הסכמי השלום עם ירדן ומצרים, התפרקות האיום הסורי והיחלשותה הניכרת של איראן בעידן טראמפ, אמורים היו לאפשר לישראל להוריד עוד יותר את הנטל הביטחוני ולהשקיע יותר בצמיחה, רווחה וחינוך.
