המאמר הזה נכתב בזמן שממשלת נתניהו עדיין תלויה על בלימה, גורלה אינו ידוע, ראש הממשלה עצמו הוא המנסה לדחוף אותה אל מעבר לצוק ולרוץ לבחירות מהירות, בעוד השותפים הקואליציוניים מתחפרים ומנסים למנוע זאת ממנו.

משבר גיוס החרדים לצה"ל, שהבעיר את השריפה המשתוללת עכשיו, לא נולד אתמול. הוא מלווה את ישראל מאז הקמתה וידע כבר שיאים גבוהים בהרבה. המחלוקת הניטשת בין הסיעות החרדיות, השואפות להנציח את הפטור של החרדים מגיוס לצה"ל, לבין שר הביטחון אביגדור ליברמן וסיעתו "ישראל ביתנו", המתעקשים לאכוף על החרדים גיוס לצה"ל, יכולה להיפתר בדרך בה נפתרו המחלוקות הללו בעבר: פשרה זמנית, בדרך להסדר זמני, עד שבית המשפט העליון שוב יציב גבולות ויפתח את המאבק מחדש.

להפתעת רבים במערכת הפוליטית, הפך המשבר המקומי והפתיר הזה בשבוע שעבר לאירוע קיומי של ממש, באדיבותם של ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ליברמן. במקביל, הודיע שר האוצר משה כחלון שיתפטר אם תקציב המדינה לשנת 2019 לא יעבור בכנסת עד סוף המושב הנוכחי [6 במארס]. כרגע עוד לא ברור איך יסתיים המשבר. מה שכן ברור היא העובדה שראש הממשלה יכול היה לסיים אותו בקלות יחסית, לו רצה. העניין הוא, שנתניהו לא רוצה. מה שהוא באמת רוצה זה בחירות מהירות, בחודש יוני הקרוב, שיאפשרו לו להגיע כראש ממשלה לשימוע לפני הגשת כתב אישום אצל היועץ המשפטי לממשלה, בגיבוי גורף של הציבור, שעל פי הסקרים אמור לבחור בו מחדש ברוב גדול אפילו יותר מאשר זכה לו ב-2015.