לפני ימים אחדים ראיתי בתאטרון "גשר" את המחזה "הרצל אמר", שהופק לקראת יום הולדתה ה-70 של מדינת ישראל. ההצגה מבוססת על ספרו של חוזה המדינה "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה) שנכתב לפני כ-120 שנה. בספר ראה הרצל לנגד עיניו יהודים וערבים חיים בדו-קיום, ומנהיגים מכל העולם מגיעים לארץ כדי ללמוד על שלום, סובלנות אחווה ושגשוג. המחזאי רועי חן הוציא את הרצל מקברו והקים אותו לתחייה אל שנת 1949, רגע לפני העלאת עצמותיו לארץ הישנה-חדשה. הרצל מאוכזב מהלאומנות הדתית שהוא פוגש סביבו. הוא מנסה לשכנע את הישראלים הצעירים שאם ירצו, החזון שלו - יהודים וערבים מבלים יחדיו חופשות לחופי הכינרת, והומוסקסואלים המתקבלים באהבה - לא יהיה אגדה. כידוע, המציאות הפוליטית והחברתית בישראל הופכת את החזון הזה לחלומם של מעטים.

קשה לדעת מה היה אומר הלורד ארתור ג׳יימס בלפור לבנימין נתניהו אילו ישב לצדו בסעודת הערב שראש ממשלת בריטניה, תרזה מיי, ערכה לכבוד ראש ממשלת ישראל ביום חמישי (2 בנובמבר) במלאת מאה שנה להצהרת בלפור. אם נסתמך על מכתבו שר החוץ הבריטי, בוריס ג'ונסון, שניסה השבוע להיכנס לנעליו, ספק רב אם בלפור היה משתתף בחגיגה. במכתב שפרסם במקביל בעיתונים "ידיעות אחרונות" ו"הטלגרף" כתב השר הבריטי כי האיש שישב לפני מאה שנה מתחת לאותה תקרה מוזהבת הסתייג מפגיעה בזכויות של העדות הלא יהודיות. לדבריו, ההסתייגות הזאת "לא הובנה באופן מלא".

במכתבו מותח השר הבריטי קו ישר מהצהרת בלפור מ-1917 למסמך שחיברה ועדה בראשותו של בריטי אחר, הלורד פיל, בשנת 1937, וקובע כי "זהו חזון שתי המדינות לשני העמים". משם הוא ממשיך ל-4 ביוני 1967, ומצביע על הגבול שהפריד בין ישראל לממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים, כתוואי לסגירת המעגל ולהשלמת "העסק הלא גמור של הצהרת בלפור". העסק הלא גמור הזה הפיל עד היום רבבות חללים יהודים וערבים. התנגדותם האלימה של הערבים להחלטת האו"ם 181 מ-29 בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית המיטה אסון על העם הפלסטיני ופערה פצעים עמוקים ביחסים בינו לבין השכנים היהודים.

ב-22 בנובמבר 1967, חמישים שנה ועשרים יום אחרי שבלפור שלח את הצהרתו ללורד רוטשילד, ניסתה מועצת הביטחון את כוחה בסגירת העסק הלא גמור. החלטה 242, השוללת תפיסת שטחים בכוח צבאי ודורשת מישראל לסגת משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים לגבולות בטוחים ומוכרים, העניקה הלכה למעשה אישור רשמי לגבולות ה-4 ביוני 1967. ואולם, סירובן של מדינות ערב להכיר במדינת ישראל והטרור הפלסטיני מזה, ומהעבר השני - הסיפוח החד צדדי של ירושלים המזרחית ומפעל ההתנחלויות - שוב הוציאו להצהרת בלפור את הנשמה.