במסיבת עיתונאים חגיגית בתחילת החודש (6 בדצמבר) השיקו בכירי המחנה הציוני קמפיין יקר בכותרת "הונאת המסים הסמויים של נתניהו", שנועד להחזיר את הרלוונטיות לסיעת האופוזיציה הראשית.

הבחירה דווקא בקמפיין כלכלי, במקום בחידוד עמדותיה המדיניות של הסיעה, שיקפה היטב את הלך הרוח בשמאל-מרכז הישראלי בשנים האחרונות: כמה שפחות דיבורים על שתי מדינות ועל פשרות כואבות.

גישה זו התחדדה בבחירות 2013, כשיו"ר מפלגת העבודה אז, שלי יחימוביץ׳, לא רק שהתעלמה מהעקרונות המדיניים שתמיד היו בראש מצע המפלגה, אלא אף ניסתה לקרוץ למתנחלים בניסיון (שלא עלה יפה) להרחיב את קהל המצביעים. גם יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, מיקד אז את קמפיין הבחירות שלו בנושא הכלכלי-חברתי, שהיה אז בראש סדר היום הציבורי לאחר מחאת קיץ 2011. אפילו יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט, בחר בקו אסטרטגי דומה והניף את דגל המחאה החברתית.

המגמות הללו רק התגברו מאז. השמאל-מרכז, שספג מכה בבחירות האחרונות ב-2015, איבד את ביטחונו העצמי בכל הנוגע להצבת אלטרנטיבה מדינית מול ממשלת הימין של בנימין נתניהו, במיוחד לאחר פרוץ אינתיפאדת היחידים באותה שנה, אשר חיזקה את מחנה הימין בציבור הישראלי. שיאו של התהליך הזה בא לידי ביטוי בתוכניתו המדינית של יו"ר המחנה הציוני, יצחק הרצוג, שנחשפה לפני שנה (19 בינואר). התוכנית ניסתה להעביר מסר של התפכחות מרעיון שתי המדינות לשני עמים, לצד תחושה של ייאוש מיכולתו או מרצונו של אבו מאזן להגיע להסכם מדיני עם ישראל.